ומאי [ומה פירוש] "אחר הפשט" השנויים במשנתנו? כוונתם: קודם זריקת הדם שאז נראו (נעשו ראויים) להפשט, ואחר זריקת הדם שאז נראו להפשט.

א כיון שהוזכרה מחלוקת רבי ור' אלעזר בן ר' שמעון, מבררים: מאי [מה] היא שיטתו זו של רבי ומאי [ומה] היא שיטתו של ר' אלעזר בר' שמעון שנחלקו בה? דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: הדם מרצה על העור כשהוא בפני עצמו, כלומר, לאחר שהופשט, גם אם הבשר נפסל. וכשהוא עדיין עם הבשר, ונולד בו פסול בבשר, בין קודם זריקה של הדם בין לאחר זריקה — הרי הוא כיוצא בו, כדין הבשר, שנשרף, כך דין העור.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו, אם נפסל הבשר. וכשהוא עדיין עם הבשר, אם נולד בו בבשר פסול קודם זריקה — הרי הוא העור כיוצא בו, ושניהם נשרפים. נולד פסול בבשר אחר זריקה — הרי כבר הורצה בשר שעה אחת, ולכן, אף על פי שאחר כך נפסל — יפשיטנו קודם שיישרף, ועורו לכהנים.

ומציעים: לימא [האם לומר], כי במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע קמיפלגי [חלוקים הם]? שנאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), ויש לשאול: לשם מה הובאו כאן יחד "הבשר והדם" והוקשו זה לזה? ר' יהושע אומר, ללמד: אם אין דם על המזבח — אין בשר עולה על המזבח, אם אין בשר — אין זורקים את הדם.

ר' אליעזר אומר: דם יזרק אף על פי שאין בשר, שנאמר: "ודם זבחיך ישפך" (דברים יב, כז). אם כן, מה תלמוד לומר לפי זה "ועשית עלתיך הבשר והדם"? לומר לך: מה דם ניתן על המזבח בזריקה, אף בשר בזריקה, הא למדת מכאן שריוח משהו יש בין כבש למזבח, ומעליו זורקים את הבשר למזבח.

ומעתה, האם לימא [נאמר] כי מאן דאמר [מי שאומר]: הורצה העור בפני עצמו, סבור כדעת ר' אליעזר שאמר שזורקים את הדם אף על פי שאין בשר, ומאן דאמר [ומי שאומר]: לא הורצה העור בפני עצמו, כדעת ר' יהושע שאמר שאם אין בשר אין דם?

ודוחים: אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], שהואיל והוא מתיר לזרוק את הדם לכתחילה, בוודאי הורצה העור בפני עצמו, וכשיטת רבי. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהושע,

מאן דאמר [מי שאומר]: לא הורצה העור בפני עצמו, הרי זה בפשטות כדברי ר' יהושע הסבור שאין זורקים את הדם כשנפסל הבשר, ואם זרק — לא הורצה. מאן דאמר [מי שאומר]: הורצה, אמר לך [יכול לומר לך]: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהושע התם [שם] שאין זורקים את הדם, אלא בכשהשאלה נוגעת לבשר בלבד, דליכא פסידא [שאין הפסד] לכהנים. אבל כשהשאלה נוגעת לעור, כשהוא בפני עצמו, דאיכא פסידא [שיש הפסד] לכהנים אם לא ינתן להם, אפילו ר' יהושע מודה שהדם מרצה.

מידי דהוה אדיעבד [כמו שהוא הדין לגבי בשר שנפסל, אם זרק את הדם בדיעבד], דתנן [ששנינו]: נטמא בשר או נפסל, או שיצא חוץ לקלעים, ר' אליעזר אומר: יזרוק את הדם, ר' יהושע אומר: לא יזרוק את הדם, ומכל מקום מודה ר' יהושע שאם זרק את הדם — הרי הורצה הקרבן.

ב שנינו במשנה: אמר ר' חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיצא לבית השריפה. ושואלים: ולא ראה? הרי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים נשרפים יחד עם עורם!

ומשיבים: למצותן לא קאמרינן [אין אנו אומרים], שדבר שכך מצוותו בוודאי עשו, אלא במקרים אחרים לא ראה.

ושואלים: הרי אם נפסל הקרבן קודם הפשט וקודם זריקה שורפים אותו עם עורו! ומשיבים: כאשר חלוץ העור מן הבשר קאמרינן [אומרים אנו] שלא ראה.

ושואלים: והאיכא [והרי יש] מקרה שנפסל הבשר אחר הפשט וקודם זריקה, לדברי ר' אלעזר בר' שמעון שאמר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו, ונמצא שהעור צריך להישרף לאחר שהופשט!

ומשיבים: ר' חנינא כרבי סבירא ליה [סבור הוא], שהדם מרצה על העור במקרה כזה, ואינו נשרף. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו תוקמה [תעמיד] את דברי ר' חנינא סגן הכהנים כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון שעקרונית ייתכן מצב כזה, הלוא מודה רבי שאין עושים הפשט קודם זריקה ואם כן בפועל לא ראה ר' חנינא עור שהופשט קודם זריקה, שנשרף.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] מקרה לאחר זריקה, שלאחר שהופשט העור ונותחה הבהמה נמצאת טריפה בבני מעיים, ונתברר שהיתה פסולה מתחילה בשעת זריקת הדם!

ומשיבים: קסבר [סבור הוא] שאם נמצאת טריפה בבני מעיים הדם מרצה, מאחר ובשעת הזריקה לא היה הדבר ידוע. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] לומר כך, דקתני [ששנה במשנה], אמר ר' עקיבא: מדבריו של ר' חנינא סגן הכהנים למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה — שיאותו הכהנים בעורו. ומעירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ושואלים: אם באמת זו היתה כוונתו, אלא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך ר' עקיבא? הרי אלו הם דבריו של ר' חנינא סגן הכהנים עצמו! ומשיבים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו], שדין זה קיים לא רק במקדש, אלא אפילו בגבולין, בבכור בעל מום, שנשחט מחוץ למקדש. שאם ידוע היה מתחילה שהוא טריפה — הריהו טעון קבורה יחד עם עורו. אבל אם נשחט ורק אחר כך נתברר שהיה טריפה — התירה אותו שחיטתו, וייהנו הכהנים מעורו, וכדרך שהועילה לכך זריקת הדם במקדש.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה כר' עקיבא, ומוסיפים: ואף ר' עקיבא לא אמר אלא כשבכור זה התירו מומחה, שפסק שהוא בעל מום, ומותר לכהן לשוחטו. אבל לא התירו מומחה — לא הועילה לו שחיטתו.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה] בענין זה היא כדברי חכמים ולא כר' עקיבא, ולכן דין הבשר בקבורה, והעור בשריפה.

ג משנה פרים הנשרפים (פר יום הכיפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור), שמצוותם להישרף לאחר שנזרק דמם והוקטרו אימוריהם על גבי המזבח, וכן שעירים הנשרפים (שעיר יום הכיפורים ושעיר שגגת עבודה זרה), בזמן שהן נשרפין כמצותן, כהלכתם — הרי הם נשרפים חוץ לירושלים, במקום הנקרא בית הדשן (ויקרא ד, יב), ומטמאין את הבגדים של הכהנים העוסקים בשריפתם, כפי שנאמר בתורה (ויקרא ד, כה). ואולם אם הקרבנות הנשרפים אינן נשרפין כמצותן, משום שנפסלו, ודין פסולי המוקדשים בשריפה — הרי הם נשרפין בבית הבירה, במקדש, ואינן מטמאין את הבגדים של הכהנים העוסקים בשריפתם.