הלכה זו שהובאה במשנה בענין החזרת השבר למקומו בשבת לא כפי שכתובה לפנינו היא, אלא צריך לגרוס: מחזירין את השבר בשבת למקומו. מסופר: רבה בר בר חנה איקלע [הזדמן] לפומבדיתא, ולא על לפירקיה [נכנס, בא לדרשתו] של רב יהודה. שדריה [שלחו] רב יהודה אל אדא דיילא [הממונה], ואמר ליה [לו] רב יהודה לאדא: זיל גרביה [לך ומשוך אותו], את רבה בר בר חנה. אזיל גרביה [הלך ומשך אותו] אדא בכוח לדרשה (ר"ח). אתא [בא] רבה בר בר חנה, אשכחיה דקא דריש [מצא אותו, את רב יהודה שהוא דורש]: אין מחזירין את השבר בשבת. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לרב יהודה: הכי [כך] אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד] שכך אמר שמואל: הלכה היא במשנה שמחזירין את השבר, שכך, כאמור, היא הגירסה הנכונה. אמר ליה [לו] רב יהודה: הא [הרי] רב חנא מבגדד הוא דידן [משלנו, מבבל], והא [והרי] שמואל גם הוא דידן [משלנו, מבבל], ועדיין לא שמיע לי [שמעתי] הלכה זו, ולאו בדינא גרבתיך [והאם לא בדין משכתי אותך]?

א שנינו במשנה שמי שנפרקה ידו לא יטרפנה במים לריפוי. ומסופר: רב אויא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב יוסף בשבת, ושניא ליה ידיה [נקעה לו ידו]. הראה רב אויא אופנים שונים של הנחת היד. ואמר ליה [לו] בשאלה: הכי מאי [כך מה הדין]? האם מותר לשים יד באופן כזה או שיש בזה משום רפואה בשבת? אמר לו רב יוסף: אסור. והוסיף רב אויא לשאול: והכי מאי [וכך מה הדין]? אמר ליה [לו] רב יוסף: אסור. אדהכי איתפח ידיה [בינתיים התרפאה ידו], שחזרה למקומה.

אמר ליה [לו] רב יוסף: מאי תיבעי [מה מסופק] לך, הא תנן [הרי שנינו במשנתנו] שמי שנפרקה ידו או רגלו — לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא. ומכאן שאסור לעשות בשבת כל דבר רפואה מיוחד לענין זה! אמר ליה [לו] רב אויא: מכאן אין ראיה, וכי לא תנן [שנינו במשנתנו]: "אין מחזירין את השבר", ואמר רב חנא בגדתאה [מבגדד] שכך אמר שמואל הלכה שמחזירין את השבר, ויתכן שאף בענין רפואת הנקע כמו בענין החזרת השבר למקומו בשבת שנו להקל! אמר ליה [לו] רב יוסף: כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו [את כולם באריגה אחת אתה אורג]?! אין הדברים דומים: היכא דאיתמר [היכן שנאמר] במפורש שהגירסה שונה ולהקל — איתמר [נאמר], היכא [היכן] שלא איתמר [נאמר] — לא איתמר [נאמר], ואין לדמות שבר לנקע.

א משנה שואל אדם מחבירו בשבת כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו בלשון "הלויני". וכן שואלת האשה מחבירתה ככרות לחם. ואם המלוה אינו מאמינו שיחזיר — מניח הלווה טליתו אצלו כמשכון, ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח, עושה הקרבן, טליתו אצלו, אצל בעל הטלה, ונוטל את הטלה של קרבן פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב.

ב גמרא שנינו במשנה שעל אף ששואל אדם בשבת מחבירו כדי יין ועוד, מכל מקום אל יאמר לו בלשון "הלויני". אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא [במה שונה] הביטוי "השאילני" ומאי שנא [ובמה שונה] הביטוי "הלויני"? אמר ליה [לו]: "השאילני" — לא אתי למיכתב [יבוא לכתוב] לפניו את החוב, ששאילה משמעה שלוקח חפץ ומחזירו בעינו כעבור זמן קצר. ואולם "הלויני", כיון שסתם הלואה לזמן ממושך ואינה חוזרת בעינה — אתי למיכתב [יבוא לכתוב].

והקשה לו רבה בר רב חנן: והא [והרי] כיון שבימות החול, זימנין דבעי למימר ליה [פעמים שרוצה לומר לו] "הלויני" ואמר ליה [ואומר לו] "השאילני" ולא קפיד עילויה — ואתי למיכתב [ ואינו מקפיד עליו, על שינוי זה, ובא לכתוב ], ואם כן בשבת נמי אתי למיכתב [גם כן בא לכתוב]! אמר ליה [לו] אביי, יש לחלק: בחול, דלא שנא כי אמר ליה [שאינו שונה כאשר אומר לו] "הלויני" לא שנא כי אמר ליה [ואינו שונה כאשר אומר לו] "השאילני", ולא קפדינן עילויה [איננו מקפידים עליו] — ולכך יש חשש שמא אתי למיכתב [יבוא לכתוב]. ואולם בשבת כיון ש"השאילני" הוא דשרו ליה רבנן [שהתירו לו חכמים] לומר, ואולם "הלויני" לא שרו ליה [התירו לו] לומר — מינכרא מילתא [ניכר הדבר], ולא אתי למיכתב [ולא יבוא לכתוב].

ג אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: מכדי [הרי] אמרו רבנן [חכמים]: כל מילי [ענייני] יום טוב כל כמה שאפשר לשנויי [לשנות] מהדרך בה נעשה הדבר בימות החול — משנינן [משנים אנו], הני נשי דמליין חצבייהו מיא, מאי טעמא לא משנין [הנשים הללו שממלאות את כדיהן מים, מה טעם אין הן משנות] מדרך שאיבתן בימות החול? ענה לו: משום דלא [שאי] אפשר לעשות זאת בדרך אחרת כי היכי לעבדי [איך תעשנה]? אם תאמר שאלה דמליין בחצבא רבא, לימלו בחצבא זוטא [הממלאות כרגיל בכד גדול, תמלאנה ביום טוב בכד קטן] — הא קא מפשו בהילוכא [הרי בכך הן מרבות בהילוך] ובטירחה. ולהיפך, אלה דמליין בחצבא זוטא, לימלו בחצבא רבא [הממלאות כרגיל בכד קטן, תמלאנה ביום טוב בכד גדול] — הרי בכך קא מפשו במשוי [הן מרבות במשא], ואף שיש בכך שינוי, מכל מקום יש בכך תוספת עבודה ביום טוב, ואין לתקן תקנה זו.