כביצה מכוונת — טהור, שבכלל אין אוכל מטמא אלא ביותר מכביצה. הא [הרי] אם היה שם יותר מכביצה — טמא, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי "משקה הבא לאוכל אוכל הוא", במאי איתכשר [במה הוכשר] אוכל זה לקבלת טומאה? הוא מותיב לה [הוא מקשה אותה, קושיה זו], והוא מפרק לה [מתרץ אותה], שמדובר כאן בסוחט לתוך הקערה, וכבר אמרנו שהסוחט לקערה כסוחט למשקה.

אמר ר' ירמיה: ענין משקה הבא לאוכל אם דינו כאוכל או כמשקה הריהו כתנאי [כתנאים] שנחלקו כבר בענין זה. ששנינו במשנה: המחליק את הלחם לפני אפייתו בענבים שהוא סוחט עליהם — לא הוכשר הלחם לקבל טומאה. ר' יהודה אומר: הוכשר. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], מר סבר [חכם זה, התנא הראשון סבור] שמשקה הבא לאוכל — אוכל הוא, ולכן לדעתו לא הוכשר עדיין הלחם. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה סבור] שלאו [לא] אוכל הוא, אלא משקה גמור, והוכשר הלחם במיץ הענבים.

אמר רב פפא: אין זו הוכחה, ואפשר לפרש דכולי עלמא [כל העולם, לדעת הכל] משקה הבא לאוכל לאו [לא] אוכל הוא, והכא [וכאן] במשקה הבא לאיבוד קמיפלגי [נחלקו]. שהרי המשקה הנמשח על ככרות הלחם סופו שכלה באש התנור, ובכך נחלקו: שמר סבר [חכם זה, ר' יהודה סבור] שבכל זאת משקה הוא, ולכן לדעתו הוא מכשיר לקבלת טומאה, ומר סבר [וחכם זה, התנא הראשון סבור] שלאו [לא] משקה הוא. ובפלוגתא דהני תנאי [ונחלקו במחלוקתם של תנאים אלה] שכבר נחלקו בבעיה זו, דתניא [ששנויה ברייתא]: המפצע (חותך) בזיתים בידים מסואבות [טמאות] — הוכשר על ידי המשקה הזב מן הזיתים ונטמאו. ואם היה עושה זאת כדי לסופתן (לטבלם) במלח — לא הוכשר, שהיוצא מן הזיתים שלא לרצונו אינו מכשיר.

ואם היה מפצע כדי לידע אם הגיעו זיתיו לדרגת בשילות שיהיו ראויים למסוק אם עדיין לאו [לא] — לא הוכשר. ר' יהודה אומר: הוכשר. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו] דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור] משקה העומד לאיבוד, שיוצא אגב הבדיקה של הזיתים ואינו מעוניין בשמירתו — משקה הוא, ומכשיר. ומר סבר [וחכם זה, סתם ברייתא, סבור] שלאו [לא] משקה הוא ואינו מכשיר.

אמר רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע: אין הכרח להשוות את שתי המחלוקות האחרונות, אלא הני תנאי [תנאים אלה] שנחלקו במפצע זיתים במשקה העומד לאיבוד פליגי [חולקים], והנך תנאי [ותנאים אלה] שנחלקו במשקה שעל הלחם בענין משקה העומד לצחצחו (לתקנו ולייפותו) קמיפלגי [נחלקו], אם משקה שנועד רק לצחצחו ולתיקונו של מאכל דינו כמשקה אם לא.

א אמר ר' זירא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: סוחט אדם בשבת אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה דברי מאכל, שכל הנכנס לאוכל דינו כמין מאכל ולא כמשקה, אבל לא לתוך הקערה שהיא ריקה או שיש בה משקה. ודג שצריך את צירו מותר לסוחטו אפילו לתוך הקערה.

יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה הזו]. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: אתון משמיה [אתם משמו] של רב מתניתון ולא קשיא לכו [שונים אתם את ההלכה הזו ואינה קשה לכם], אנן משמיה [אנחנו משמו] של שמואל מתנינן לה [שונים אנו אותה הלכה], וקשיא לן [וקשה לנו]: מי [האם] אמר שמואל שדג שצריך לצירו מותר לו לסוחטו אפילו לתוך הקערה הריקה? והאיתמר [והרי נאמר] שנחלקו בענין כבשים (ירקות כבושים) שסחטן, אמר רב: אם סחטן משום שצריך לגופן שרוצה בכבשים בלא מימיהן — מותר לכתחילה לעשות כן בשבת, ואם סחטן משום שצריך למימיהן — פטור מחטאת, אבל אסור לעשות כן מלכתחילה.

ואילו שלקות (דברים מבושלים) בין אם צריך לגופן בין למימיהן — מותר לסחוט. ושמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, אם צריך לגופן — מותר, למימיהן — פטור, אבל אסור. וסחיטת דג לכאורה כסחיטת שלקות היא כשצריך לצירו ("למימיהם") אסור, וסותרים אם כן דברי שמואל אלו את אלו.

אמר ליה [לו] יכול אתה בהחלט לסמוך על גרסתי, וחיזק דבריו בביטוי של שבועה: האלהים! וכלשון הכתוב יכול הוא לומר "אשר אני אחזה לי ועיני ראו ולא זר" (איוב יט, כז), מפומיה [מפיו] של ר' ירמיה שמיע לי [שמעתי] מסורת זו, ור' ירמיה שמע בעצמו מר' זירא, ור' זירא מרב חייא בר אשי, ורב חייא בר אשי מרב, ולא היה בין מוסרי הדברים אף אחד שאינו בדוק ושאין לסמוך עליו.

ב כיון שהוזכרה ההלכה בענין סחיטת כבשים דנים בה גופא [לגופא]. שנינו כבשים שסחטן בשבת, אמר רב: אם סחטם משום שצריך לגופן בלא הנוזלים שבהם — מותר, ואם משום שצריך למימיהן — פטור, אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן — מותר. ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה, בין כבשים בין שלקות אם סחטם משום שצריך לגופן — מותר, למימיהן — פטור, אבל אסור. ר' יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, אם סחטם משום שצריך לגופן — מותר, למימיהן — חייב חטאת שעשה מלאכה האסורה מן התורה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת. וזיתים וענבים לא יסחוט כלל בשבת, ואם סחט בשוגג — חייב חטאת. נמצא שמותר לסחוט כבשים בשבת לכל צורך, אפילו למימיהם, ולכתחילה ואם כן קשיא [קשה] לרב, קשיא [קשה] לשמואל, קשיא [קשה] לר' יוחנן, שלדעת כולם יש איסור מסויים בסחיטת כבשים למימיהן! ואומרים: כל אחד מהם מתרץ לטעמיה [מיישב את הברייתא לטעמו, לפי שיטתו].

רב מתרץ לטעמיה [מיישב לטעמו, לשיטתו ], וכך הוא מבין את הברייתא, ומוסיף בה דברים: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת. במה דברים אמורים — כשסוחטם לצורך גופן, אבל אם סוחטם משום שצריך למימיהן — פטור, אבל אסור. ושלקות בין לגופן בין למימיהן — מותר. וזיתים וענבים — לא יסחוט כלל, ואם סחטן בשוגג — חייב חטאת.

ושמואל מתרץ לטעמיה [מיישב לטעמו, לשיטתו ], וכך הוא מבין את הברייתא, ואף מוסיף בה דברים: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת והוא הדין לשלקות. במה דברים אמורים — כשסוחטם משום שצריך לגופן אבל אם סוחטם למימיהן — פטור, אבל אסור. וזיתים וענבים לא יסחוט כלל, ואם סחט בשוגג — חייב חטאת.

ור' יוחנן אף הוא מתרץ לטעמיה [מיישב לטעמו, לשיטתו ], וכך הוא מבין את הברייתא, ואף הוא כאחרים מוסיף בה דברים: סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא לצורך מוצאי שבת, אחד כבשים ואחד שלקות. במה דברים אמורים — כשסוחטם משום שצריך לגופן, אבל אם סוחטם משום שצריך למימיהן — לא יסחוט, ואם סחט בשוגג — נעשה כמי שסחט זיתים וענבים, וחייב חטאת.

אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: דבר תורה — אינו חייב אלא על דריסת (סחיטת) זיתים וענבים בלבד, וכל שאר איסורי סחיטה שבהלכה גזירות וסייגי חכמים הם. וכן תני דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: דבר תורה הסוחט בשבת אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. ועוד שנו בבית מדרש זה: ואין עד מפי עד המעיד רק מתוך מה ששמע מפי עד אחר כשר