וכן תעשו" (שמות כה, ט), ומה שנוסף "וכן תעשו" הרי זה מקרא יתר, לומר: כפי שנעשה במשכן כך יש לעשות לדורות.

מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים שעשה משה — משיחתן שמשח אותם בשמן המשחה מקדשתן להיות כלי קודש, מכאן ואילך אין צורך במשיחה כדי לקדשם, אלא עבודתן מחנכתן, שעל ידי זה שעושים בהם עבודה פעם ראשונה הם נעשים כלי קודש; ואמאי [ומדוע]? ונימא [ונאמר] גם כאן: "וכן תעשו" — לדורות!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר קרא [הכתוב] במזבח וכליו: "וימשחם ויקדש אתם" (במדבר ז, א), ויש כאן הדגשה: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.

ומקשים: אימא [אמור] אחרת: אותם במשיחה דווקא, אבל לדורות או במשיחה או בעבודה! אמר רב פפא, אמר קרא [הכתוב]: "כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב), תלאן הכתוב בשירות (עבודה), שלעתיד העבודה היא המקדשת אותם.

ושואלים: השתא דכתב רחמנא [עכשיו שכתבה התורה] "אשר ישרתו", אם כן המיעוט "אתם" למה לי? ומשיבים: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה כותבת התורה] "אתם", הוה אמינא [הייתי אומר]: הני הוא [אלה הם] שבמשיחה בלבד מתקדשים, ולדורות צריכים גם במשיחה וגם בעבודה, דהא כתב [שהרי נאמר] "וכן תעשו", וכוונתו לעשות לדורות, על כן מיעט רחמנא [הכתוב] "אתם", לומר: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.

א ועוד שנינו במשנה שמעשה ההקדשה של תוספת העיר והעזרה הוא בשתי תודות. תנא [שנה החכם בתוספתא]: שתי תודות שאמרו — הכוונה היא בלחמן בלחמי התודה, ולא בבשרן של קרבנות התודה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חסדא, שאמר קרא [הכתוב] בחנוכה של חומת ירושלים בימי עזרא: "ואעמידה שתי תודת גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה" (נחמיה יב, לא), ונברר:

מאי [מה פירוש] "גדולת"? אילימא [אם תאמר] ממין גדול ממש, שהביא תודות מן המין הגדול ביותר (שכן לקרבן תודה אפשר להביא גם מן הצאן ומן הבקר) — נימא [נאמר] שהיו אלה פרים! אלא נאמר כי הכוונה לגדולות במינן, שהיו משובחות בטיבן — על כך יש לתמוה:

מי איכא חשיבותא קמי שמיא [האם יש חשיבות לפני השמים] מה גודל הקרבן? והתניא [והרי שנויה משנה]: נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" (ויקרא א, ט), בעולת העוף נאמר גם כן "אשה ריח ניחח" (ויקרא א יז), וגם במנחה נאמר "אשה ריח ניחח" (ויקרא ב, ב), ואף על פי שהקרבנות שונים זה מזה בערכם, מלמד הדבר שאחד המרבה ואחד הממעיט הרי זה לריח ניחוח, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים!

אלא צריכים לומר כי הכוונה ב"תודות גדולות" לגדולה שבתודה, לגדול בלחמי התודה, ומאי ניהו [ומה הוא]? חלק החמץ שבה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: התודה (חלק המנחה שבה) היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות (המידה שנהגה בירושלים) של קמח, שהן שש סאים מדבריות (המידה הקטנה יותר, שנהגה במדבר, בזמן התורה), שהן שתי איפות, והאיפה שלש סאין של מדבריות. ובאותן שתי איפות יש עשרים עשרון (עשירית האיפה), עשרה עשרונים עושים לחמץ ועשרה למצה. ובמצה יש שלשה מינין: חלות, רקיקין, ורבוכה. ואם כן נמצא שחלות החמץ הן החלות הגדולות שבתודה, שגדולות פי שלוש מלחמי המצה, ובהן היו מקדשים את תוספת העיר.

אמר רמי בר חמא: מברייתא זאת למדנו כי אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה כלומר, בחלק המנחה שאוכלים הכהנים, ולא בלחמי תודה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כמו האופן בו מתקדשת ירושלים, מה ירושלים — דבר הנאכל בה (לחם תודה, הנאכל בכל העיר) הוא המקדשה, אף עזרה — דבר הנאכל בה מקדשה.

ושואלים: אטו [וכי] לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי [האם אינם נאכלים]? אלא יש להגדיר את ההשוואה ולומר כך: כירושלים, מה ירושלים מתקדשת בלחמי תודה, דבר הנאכל בה ושאם הוא יוצא ממנה — נפסל, אף עזרה מתקדשת בדבר הנאכל בה ושאם היה יוצא ממנה — נפסל, והוא שיירי מנחה, שמנחה אינה מותרת באכילה לכהנים אלא בתוך העזרה.

ושואלים: אי [אם] אתה למד מחנוכת ירושלים לחנוכת העזרה, יש גם לומר כך: מה להלן בקידוש תוספת ירושלים, מדובר בחלה של חמץ, אף כאן בקידוש תוספת העזרה יאכל שיירי מנחה של חמץ! ותוהים: ותסברא [ויכול אתה לסבור כן]? מנחת חמץ מי איכא [האם יש]? הרי מנחה היא תמיד מצה!