להכרזה, שכאשר מוציאים אותם להריגה מצוה על בית הדין להודיע ולפרסם ברבים שעל עבירה זו הם נענשים, כדי להרתיע את הכל למונעם מן העבירה. ומן הצד האחר, ור' מאיר מהיכן למד הוא דין זה של הכרזה? מהמלים "ישמעו ויראו" נפקא [יוצא לו], ואילו האזהרה באה מסוף הכתוב, "ולא יוסיפו עוד".

א משנה כאשר מענישים את העדים הזוממים ב"כאשר זמם לעשות לאחיו" משלשין (מחלקים אותו ביניהם) בעונש של ממון, ואין משלשין בעונש מכות. ומסבירים: כיצד? העידוהו שני עדים שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין — משלשין ביניהם העדים את הסכום הזה ומשלמים לו יחד מאתיים זוז. אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין — כל אחד ואחד מן העדים לוקה ארבעים.

ב גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאין מחלקים במלקות? אמר אביי: נאמר "רשע" בחייבי מלקיות (דברים כה, א) ונאמר "רשע" בחייבי מיתות בית דין (במדבר לה, לא), מה להלן לגבי חייבי מיתות בית דין — אין מיתה למחצה, אף כאן במלקות — אין מלקות למחצה, שמספר המלקות הוא שיעור שלם, ואין מקום לחלק אותו, ואם האדם נידון למלקות — מלקים אותו את כל השיעור כולו.

רבא אמר, טעם אחר: בעינן [צריכים אנו] לקיים "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) וליכא [ואין זה מתקיים כאן] אם אין מלקים אותו ארבעים. ושואלים: אי הכי [אם כך] ממון נמי [גם כן], הלוא כל אחד מהם רצה לגרום לאחיו נזק זה! ומשיבים: ממון מצטרף, שהרי בסופו של דבר הוא מקבל סכום מלא, מלקות לא מצטרף אין חלקי עונש מלקות מצרפים, שהרי מלקות לאחד אינם מלקות לאחר.

ג משנה אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו המזימים את העדים עצמן כלומר, שההזמה מתייחסת לגוף עדים ולא לתוכן עדותם.

כיצד? אמרו "מעידין אני באיש פלוני שהרג את הנפש", וכללו בעדותם, כנדרש, גם את המקום והזמן המדוייק אליו מתייחסת עדותם. ובאו עדים אחרים ואמרו להם: היאך אתם מעידין? שהרי נהרג זה, או ההורג זה, היה עמנו אותו היום שאתם מעידים עליו במקום פלוני, שאינו המקום עליו העידו העדים הראשונים, אף על פי שיש בזה הכחשת תוכן דברי העדות הראשונה — אין אלו הראשונים נחשבים בכך לעדים זוממין. אבל אם אמרו להם העדים השניים: היאך אתם מעידין? שהרי אתם עצמכם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני — הרי אלו זוממין, ונהרגין העדים הראשונים על פיהם.

באו עוד שני עדים אחרים והעידו גם כן שכך היה מעשה, שאותו פלוני הרג את הנפש — והזימום המזימים הראשונים, שאמרו שאף אלה היו איתם במקום אחר באותו יום, וכן באו עוד אחרים והזימום העדים המזימים, אפילו היו אלו מאה כיתות של עדים שהוזמו כולם על ידי אותם שני עדים מזימים — כולם יהרגו, שהרי דין הזמה קיים לגבי כולם, וכוח שני עדים גדול ככוחם של עדים רבים. ר' יהודה אומר: איסטטית (כת סוטה) היא זו של העדים המזימים, ויש לחשוד בה שהם רוצים להזים את כל מי שמעיד בעדות זו, ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד.

ד גמרא על ההלכה במשנה שהעדים נעשים זוממים רק כאשר מזימים אותם עצמם, שמעידים עליהם שהם לא היו באותו מקום, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב אדא: שאמר קרא [המקרא] בפרשת עדים זוממים: "והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו" (דברים יט, יח), והכוונה: עד שתשקר (תתברר כשקר) גופה של עדות כלומר, שהעדות בגופם של העדים הוכחה כבלתי נכונה, שכן העדים לא היו שם כלל באותו זמן.

דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] ראיה אחרת: נאמר "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה" (דברים יט, טז) עד שתסרה (תתקלקל) גופה של עדות, ולא הכחשה בענין אחר.

ה אמר רבא: באו שנים ואמרו "במזרח בירה (ארמון) הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים אחרים ואמרו לעדים הללו: והלא במערב בירה עמנו הייתם באותה שעה, ואיך מעידים אתם על מה שהיה בצד האחר? חזינן [רואים אנו], אי כדקיימי [אם כאשר עומדים אנשים] במערב הבירה מיחזא חזו [רואים הם] למזרח בירה ואת הנעשה שם, אם כן אין אלו זוממין, שיכול להיות שראו את המאורע ממקומם במערב הבירה. ואם לאו [לא], שאי אפשר לראות משם — הרי אלו זוממין.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הדבר, ומה החידוש בכך? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש לנהורא בריא [שנחשוש לאור עיניים בהיר יותר], שמא סתם אדם אינו יכול לראות במרחק זה, אבל העדים הללו יכולים לראות, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לדבר כגון זה.

ו ועוד אמר רבא: באו שנים ואמרו "ב עיר סורא בצפרא בחד בשבתא [בבוקר ביום ראשון בשבת בשבוע] הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו לעדים הראשונים: "בפניא בחד בשבתא [בערב באותו יום ראשון בשבת] עמנו הייתם בעיר נהרדעא", חזינן [רואים אנו], אי מצפרא לפניא מצי אזיל [אם מן הבוקר לערב יכול אדם ללכת] מסורא לנהרדעא — הרי לא הוו [אינם] זוממין, שהרי יתכן שראו את אותו שהרג בבוקר בסורא, ואחר כך הלכו לנהרדעא, ואי לאו [ואם לא] שאין הדבר אפשרי — הוו [הריהם] זוממין.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליחוש לגמלא פרחא [נחשוש לגמל פורח], שמא רכבו על גמל מהיר ביותר, ואף שכרגיל אי אפשר לעבור מרחק זה באותו זמן — הם הצליחו לעשות זאת, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך.

ז ועוד אמר רבא: באו שנים ואמרו "בחד בשבתא [באחד בשבת, ביום ראשון בשבוע] הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים אחרים ואמרו "עמנו הייתם בחד בשבתא [באחד בשבת], אלא למחרת בתרי בשבתא [בשני בשבת] הרג פלוני זה את הנפש". ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים "לפני כן, בערב שבת הרג פלוני את הנפש" — הרי העדים הראשונים נהרגין, למרות שאותו אדם מתחייב מיתה גם ללא עדותם, ומדוע? דבעידנא דקא מסהדי, גברא לאו בר קטלא הוא [שבזמן שהעידו, האיש לא היה בן מוות] שהרי עדיין לא נידון בבית הדין למוות, והם אמרו דבר שקר וזממו להורגו.

ושואלים: מאי קא משמע לן? תנינא [מה הוא משמיע לנו בכך? הלוא שנינו] במקרה בו העידו שתי כתות שונות של עדים על אדם שהרג: לפיכך, נמצאת כת אחת מהן זוממת — הוא הנאשם, והן העדים זוממים, נהרגין על ידי בית דין; הוא נהרג — משום שהיתה כת שהעידה עליו שהרג, והם, כת העדים שהוזמו, נהרגים כדין עדים זוממים, שכן שיקרו בעדותם. והכת השניה, שלא הוזמה, פטורה. משמע שאף במקום שהנאשם חייב מיתה, מכל מקום כיון שהעדים העידו עליו עדות שקר כאשר עדיין לא נתחייב מיתה בבית דין — הרי הם זוממים!

ומשיבים: סיפא [הסוף] של ההלכה — מה שאין כן בגמר דין, איצטריכא ליה [נצרך היה לו] לאומרו, שבו יש חידוש, ולשם כך הובא הדין הראשון. ומהו אותו דין? שאם באו שנים ביום שלישי, ואמרו "בחד בשבתא [באחד בשבת] נגמר דינו של פלוני בבית דין מסויים למיתה", ובאו שנים ואמרו "בחד בשבתא עמנו הייתם במקום פלוני, ולא יכולתם להיות באותו בית דין, אלא בערב שבת נגמר דינו של אותו פלוני" — אין העדים הראשונים נהרגים. ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים "בתרי בשבתא [בשני בשבת] נגמר דינו של פלוני" — אין אלו העדים הראשונים נהרגין. ומדוע? דבעידנא דקא מסהדי, גברא בר קטלא הוא [שבזמן שהעידו עליו, ביום שלישי, כבר היה האיש בן מוות] שהרי כבר נגמר דינו למיתה, והרי אלו כבאים להרוג אדם מת.

ומוסיפים: וכשם שהוא לענין דין מיתה, כן הדין לענין תשלומי קנס, וכגון זה:

באו שנים ואמרו "בחד בשבתא [באחד בשבת] גנב וטבח ומכר שור או שה", וחייב לשלם קנס, פי ארבעה (או חמישה) ממה שגנב, ובאו שנים ואמרו "בחד בשבתא [באחד בשבת] עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא [בשני בשבת] גנב וטבח ומכר" — משלמין העדים הראשונים לנאשם תשלומי ארבעה או חמישה, שהרי כשהעידו עליו עדיין לא גנב. ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים "קודם לכן, בערב שבת גנב וטבח ומכר" — משלמין העדים הראשונים ארבעה או חמישה. ומדוע? דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא [שבזמן שהעידו עליו העדים הראשונים, עדיין לא היה האיש הנאשם בר תשלומים],

שהרי עדיין לא נתחייב בית דין לשלם קנס זה, ויכול היה להודות בעצמו ולהיפטר, ואם כן זממו לחייב אדם שלא היה חייב. אולם אם באו שנים ביום שלישי ואמרו "בחד בשבתא [באחד בשבת] גנב וטבח ומכר ונגמר דינו לשלם ארבעה או חמישה", ובאו שנים ואמרו "בחד בשבתא [באחד בשבת] עמנו הייתם, אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו" — אין העדים הראשונים משלמים. ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים "בחד בשבתא [באחד בשבת] גנב וטבח ומכר כדברי הראשון, ואולם בתרי בשבתא [בשני בשבת] נגמר דינו לשלם" — אין הראשונים משלמין, דבעידנא דקא מסהדי [שהרי בזמן שבו העידו, ביום שלישי] גברא בר [האיש בן] תשלומין הוא, שהרי התחייב כבר בתשלומים בבית דין, ולכן אינם נחשבים לעדים זוממים.

ח שנינו במשנה שאם כת אחת של עדים הזימה כתות רבות שהעידו על אדם שהרג, ר' יהודה אומר: איסטטית היא זו, הכת של המזימים, ואין הורגים אלא את כת העדים הזוממים הראשונה שהזימו.