"צריכה אני", בין לא אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת.

רב אשי מתני הכי [היה שונה כך] כמו שאמרנו. ואילו מר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך], בגירסה אחרת: אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חיה כל זמן שהקבר פתוח, בין אם אמרה "צריכה אני" ובין אמרה "אין צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. ואולם גם כשנסתם הקבר, אם אמרה "צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. לא אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת, וכל שכן אם אמרה "אין צריכה אני".

אמר ליה [לו] רבינא למרימר: מאחר שרואים אנו שמר זוטרא מתני לקולא [שונה כאן להקל], ורב אשי מתני לחומרא [שונה להחמיר], הלכתא כמאן [הלכה כמי]? אמר ליה [לו] מרימר: הלכה כמר זוטרא, כיון שכלל בידינו בכל מקרה שיש חשש סכנה ספק נפשות להקל. וכיון שכך יש להקל ככל האפשר גם בענין זה.

א כיון שדובר בפתיחת הקבר שואלים: מאימתי נחשבת תחילת פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב האשה על המשבר. ואילו רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה [ויש אומרים] משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה (בזרועותיה), שאין היא יכולה עוד ללכת בעצמה.

ושואלים עוד: עד מתי נחשב זמן פתיחת הקבר? אמר אביי: שלשה ימים אחר תחילת פתיחתו. רבא אמר משמיה [משמו] של רב יהודה: שבעה, ואמרי לה [ויש אומרים]: כל שלשים יום.

אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: חיה יש בה חילוקי דינים בין שלשה ושבעה ושלשים יום לאחר לידתה. ומפרט: שלשה ימים ראשונים מגמר הלידה, בין אם אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת ", ובין אם אמרה "לא צריכה אני" — מחללין עליה את השבת. כל שבעה ימים, אם אמרה "צריכה אני" — מחללין עליה את השבת, אבל אם אמרה "לא צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת. תוך שלשים ימים אפילו אם אמרה "צריכה אני" — אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי (גוי).

וכדברי רב עולא בריה [בנו] של רב עילאי, שאמר : כל צרכי חולה שאינו מסוכן נעשין על ידי ארמאי בשבת, וכדברי רב המנונא. שאמר רב המנונא: דבר שאין בו סכנה ויש בו רק חשש חולי — אומר לגוי ועושה.

ב אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: לחיה יש הלכה של שלשים יום. ושואלים: למאי הלכתא [לענין מה, איזו הלכה] נאמר דבר זה? אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: לענין טבילה, שאין האשה טובלת לטהרה תוך שלושים יום ללידתה, שמאחר ובתוך זמן זה היא חלושה, עלולה היא להצטנן.

אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] שאין אשה טובלת אלא כשאין בעלה עמה, אבל אם בעלה עמה — הרי בעלה מחממה בתשמיש, ואין לחוש שתצטנן מפני החולשה. כי הא דברתיה [כמו מעשה זה בבתו] של רב חסדא אשת רבא שטבלה בגו תלתין יומין [בתוך שלושים יום] ללידתה שלא בפני בעלה ואצטניאת [והצטננה], ואמטוי לערסה בתריה [והביאו את מיטתה אחרי, אל] רבא לפומבדיתא.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: עושין מדורה לחיה בשבת בימות הגשמים. סבור מינה [סברו מכאן] כי דווקא לחיה — אין [כן], אבל לשאר חולה — לא, וכן בימות הגשמים — אין [כן], בימות החמה — לא. ואולם מסכמים: ולא היא, אין הדבר כן, אלא לא שנא [אינו שונה] חיה ולא שנא [ואינו שונה] חולה, לא שנא [אינו שונה] בימות הגשמים ולא שנא [ואינו שונה] בימות החמה, שבכל האופנים האמורים עושים מדורה אף בשבת. מדאתמר [ממה שכבר נאמר] שאמר רב חייא בר אבין שכך אמר שמואל: מי שהקיז דם ונצטנן — עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, שאילולא כן סכנה היא לו, שמא יחלה במחלה קשה.

ומסופר כי במקרה כזה, שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא [שברו לו, לצורכו כורסא של עץ יקר] כדי להשתמש בעצים למדורה. וכן רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה [שברו לו שולחן של עץ הבנה], לרבה צלחו ליה שרשיפא [שברו לו ספסל]. שהיו צריכים להסיק, ולא מצאו עצים והסיקו באלה מפני הסכנה.

ואמר ליה [לו] אביי לרבה: והא קעבר מר [והרי אדוני עובר] בשבירת הספסל משום איסור "בל תשחית "! שאסור לאבד דברים שיש בהם תועלת וערך: אמר ליה [לו] רבה: "בל תשחית" דגופאי [של גופי] שמא אחלה ואסתכן — עדיף לי בעיני.

כיון שדובר כאן בסכנה שבהקזת הדם דנים עוד בנושא זה. אמר רב יהודה שכך אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקח (יקנה) בתמורה מנעלים לרגליו, שעל ידי כך יישמר מן המכשולים ומן ההצטננות. הקיז דם ואין לו מה יאכל לאחר ההקזה — ימכור אפילו מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה. שהדבר חשוב אף ממנעלים.

ושואלים: מאי [מה] הם צרכי סעודה מיוחדים אלה? רב אמר: בשר, ושמואל אמר: יין. ומפרשים: רב אמר: בשר, ותועלתו — משום שהוא נפשא חלף נפשא [נפש תחת נפש], ויש בכך תוספת כח לו. ושמואל אמר: יין, ותועלתו — סומקא חלף סומקא [אדום תחת אדום] ובכך מעין השלמה לדם שיצא בהקזה.

ג (הסימן לחכמים המוזכרים להלן בסוגיית הגמרא הוא "שנמסר" — שמואל, ר' יוחנן, רב נחמן, רב יוסף, רבה).

מסופר כי שמואל ביומא דעבד מילתא, עבדי ליה תבשילא דטחלי [ביום שבו עשה דבר, הקזה, עשו לו תבשיל של טחול]. ר' יוחנן שתי [היה שותה] יין לאחר הקזת דם עד דנפיק תיהיא מאוניה [שיצא הריח מאזנו]. ורב נחמן שתי [היה שותה] עד דקפי טחליה [צף טחולו ביין]. רב יוסף שתי [היה שותה] עד דנפיק מריבדא דכוסילתא [שהיה יין יוצא מחור ההקזה]. רבא מהדר אחמרא בר תלתא טרפי [היה מחזר בזמן זה על יין בשלושה עלים], כלומר, יין ישן שכבר צמחו בגפן שלושה עלים שנה אחר שנה (רש"ש).

אמר להו [להם] רב נחמן בר יצחק לרבנן [לחכמים]: במטותא מינייכו, ביומא [בבקשה מכם, ביום] של הקזה אמרו לביתייכו [לביתכם, נשותיכם]: נחמן בר יצחק אקלע לגבן [הזדמן אצלנו], כדי שיחשבו שיאכל אף הוא אצלן, ויכינו הנשים סעודה גדולה, ובעליהן לא יסתכנו אחר ההקזה.

ועוד אמר: וכולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי [וכל מיני הערמה שיש בהם משום קיפוח הזולת אסורים, חוץ מעורמה זו המותרת]. ומהי אותה עורמה? מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה [מי שעשה דבר של הקזה ואין ביכולתו] לקנות מזונות, לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא [שיקח זוז שחוק וילך לשבע חנויות], ובכל חנות יטעם מן היין כמתכוון לקנות ויתן זוז זה, וכיון שלא יקבלנו החנוני ילך לחנות אחרת, עד דטעים [שיטעם] שיעור רביעתא [רביעית]. ואי לא [ואם אינו יכול לעשות כך] — ליכול שב תמרי אוכמתא, ולישוף מישחא בצידעיה, וניגני בשמשא [שיאכל שבעה תמרים שחורים, ויסוך שמן על רקותיו ויישן בשמש].

ומסופר כי החכם הגוי אבלט אשכחיה [מצאו] לשמואל דגני בשמשא [הוא ישן בשמש]. אמר ליה [לו] אבלט לשמואל: חכימא דיהודאי, בישא מי הוי טבא [חכם היהודים, רע האם הוא נעשה טוב]?! כלומר, החום הרב של השמש, שהוא מזיק, היכול הוא להיות מועיל במקרה מסויים? אמר ליה [לו] שמואל: יומא [יום] של הקזה הוא, ומועיל אז חום השמש.

ולאמיתו של דבר מעירים: ולא היא, לא כך היה מעשה, אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא בכוליה שתא [יש יום שמועילה בו השמש מכל השנה] — והוא יומא [היום] שנפלה [חלה] ביה [בו] בדיוק תקופת תמוז (היום הארוך ביותר). וסבר [וסבור היה] שמואל: לא איגלי ליה [אגלה לו] סגולה זו.

(היקל ברוח טעמא שהה — סימן לעניינים הבאים): רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל המקיל ואינו מקפיד לאכול בסעודת הקזת דם — מקילין לו את מזונותיו מן השמים, ואומרים: הוא על חייו לא חס, ואני אחוס עליו?!

וכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דעביד מילתא [מי שעושה דבר הקזה] — לא ליתיב היכא דכריך זיקא [יישב במקום שנושבת בו הרוח], שיש לחשוש דילמא שפי ליה אומנא ומוקים ליה ארביעתא [שמא שאב לו, ממנו, האומן דם הרבה ויעמידם על רביעית דם בלבד], ואתי זיקא ושאיף מיניה, ואתי [ויבוא הרוח וישאף ממנו מעט דם, ויבוא] לידי סכנה.

ד מסופר: שמואל הוה [היה] רגיל ועבד מילתא בביתא דשב לביניא ואריחא [והיה עושה את דבר ההקזה בבית שקירותיו היו עבים ועשויים משבע לבנים ואריח]. יומא חדא עבד, וארגיש בנפשיה [יום אחד עשה הקזה, והרגיש בעצמו חולשה]. בדק ומצא שחסר חד אריכא [אריח אחד] מעובי הבית, ומשום כך חש בחולשה משום צינה.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דעביד מילתא [מי שעושה דבר הקזה] — ליטעום מידי והדר ליפוק [שיטעם משהו ואחר כך יצא החוצה]. דאי [שאם] לא טעים מידי [יטעם דבר], אי פגע בשכבא [אם יפגוש במת] — ירקא אפיה [יוריקו פניו]. אי פגע במאן דקטל נפשא [אם יפגוש במי שהרג נפש] — מית [ימות]. אי פגע [אם יפגוש]