מחלוקת זו היא בנביא שעוקר הגוף (עיקר האיסור) של עבודה זרה, כלומר, שביטל איסור עבודה זרה, או קיום מקצת וביטול מקצת של עבודה זרה, שאף שמודה שעבודה זרה אסורה מתיר הוא לעובדה במקרה מסויים. דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] בענין נביא המנבא שיש לעבוד עבודה זרה: "והנביא ההוא... יומת, כי דבר סרה על ה'... להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך ללכת בה" (דברים יג, ו), והלשון "מן" משמעו — אפילו מקצת הדרך.

אבל עוקר את הגוף של שאר מצות, שמנבא לבטלן מעיקרן — דברי הכל נביא שקר הוא ודינו בחנק. וקיום מקצת וביטול מקצת שבשאר מצות — דברי הכל פטור, ואם נביא אמת הוא צריך לשמוע בקולו לבטל מצוה מסויימת לפי שעה.

מתיב [מקשה] רב המנונא על כך ממה ששנינו בברייתא הדורשת כתוב זה "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך ללכת בה" (דברים יג, ו): "ללכת" — זו מצות "עשה". "בה" — זו מצות "לא תעשה". ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לפרש כי מדובר כאן בעבודה זרה, מצות "עשה" בעבודה זרה היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? והלא איסור עבודה זרה אינו אלא מצות "לא תעשה"! ומשיבים: תרגמה [הסבירה] רב חסדא: במצות עשה של "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, ג), שאותו נביא אומר לבטלה. אף שקושיית רב המנונא נדחתה, מכל מקום הוא מפרש בדרך אחרת, רב

המנונא אמר: מחלוקת בעוקר הגוף, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות, וקיום מקצת וביטול מקצת שבעבודה זרה. דרחמנא אמר [שהתורה אמרה]: "וסרתם מן הדרך" (דברים יא, כח), לומר: אפילו מקצת הדרך.

אבל קיום מקצת וביטול מקצת שבשאר מצות — דברי הכל פטור, שזה בגדר רשות הנביא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המתנבא לעקור דבר מן התורה — חייב מיתה בחנק כנביא שקר. והמתנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת — ר' שמעון פוטר. ובעבודה זרה, אפילו אומר הנביא: "רק היום עיבדוה ולמחר בטלוה" — דברי הכל חייב.

ומסבירים: אביי סבר לה [סבור] כרב חסדא, ומתרץ לה [ומיישב אותה, את הברייתא] כשיטת רב חסדא, ואילו רבא סבר לה [סבור] כרב המנונא ומתרץ לה [ומיישב אותה] את הברייתא כשיטת רב המנונא.

ובאופן זה: אביי סבר לה [סבור] כרב חסדא, ומתרץ לה [ומיישב אותה] כשיטת רב חסדא כך: המתנבא לעקור דבר מן התורה בכל מצוה — דברי הכל נידון במיתת חנק, והמתנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת — ר' שמעון פוטר, והוא הדין לרבנן [לחכמים] שאף הם סבורים שפטור. ואילו בעבודה זרה, אפילו אמר "היום עיבדוה ולמחר בטלוה" — חייב. מר כדאית ליה [חכם זה, חכמים, כפי שיש להם] דעה שיש לעונשו בסקילה, ומר כדאית ליה [וחכם זה, ר' שמעון, כפי שיש לו] דעה אחרת בדבר עונשו של נביא המסית.

ואילו רבא סבר לה בענין זה כרב המנונא, ומתרץ לה [ומיישב אותה] כשיטת רב המנונא כך: המתנבא לעקור דבר מן התורה, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות — חייב, מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה [חכם זה כמו שיש לו דעה בהלכה זו, וחכם זה כמו שיש לו דעה אחרת בהלכה זו]. המתנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת בשאר מצות — ר' שמעון פוטר, והוא הדין לרבנן [לחכמים] שאף הם פוטרים בכך. ובעבודה זרה, אפילו אומר "היום עיבדוה ולמחר בטלוה" — חייב, מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה [חכם זה, ר' שמעון, כפי שיש לו, וחכם זה, חכמים, כפי שיש לו], ואם כן אין ראיה ברורה מן הברייתא לכל צד.

אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן סיכום להלכות אלה: בכל מצוות התורה, אם יאמר לך נביא "עבור לפי שעה על דברי תורה" — שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מראה אותות מופלאים ואף מעמיד לך חמה באמצע הרקיע — אל תשמע לו, שכבר הזהירה התורה שנביא שקר הוא. תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה כמה היא מסוכנת וכמה גדול פיתויה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שגם אם יש בידה כוח להראות אותות מופלאים, שאפילו מעמיד לך נביא שקר חמה באמצע הרקיע — אל תשמע לו.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו ובודאי לא יוכל נביא עבודה זרה לעשות מופת אמיתי כלל, אלא כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת היה, ואז יתכן שנעשו לו אותות גדולים משמים לאמת את נבואתו, ולבסוף נעשה נביא שקר, ולכן אף שהיה מוחזק כנביא, אם ינבא לעבוד עבודה זרה — יש לדעת שהוא משקר.

א שנינו במשנה כי זוממי בת כהן ובועלה נידונים בחנק, ולא בשריפה כמותה! ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם במקרא? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: מה תלמוד לומר בכתוב המדבר בעדים זוממים "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט)? — לפי שכל המזוממין שבתורה בדיני ערוה למשל זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן, שנידונים כל השותפים לעבירה וכן העדים הזוממים באותה מיתה שהוא חנק.

ואולם בת כהן יצאה מכללם, שהיא נידונה בשריפה ואין בועלה נידון בשריפה, וכיון שנתחלק העונש על עבירה זו, הרי זוממין, איני יודע אם לו (לבועל) הוקשו (הושוו) בדינם אם לה הוקשו (הושוו)?! כשהוא אומר ומדגיש "לעשות לאחיו" הרי יש לדייק ולומר: לאחיו ולא לאחותו, כלומר, דנים אותם במיתה שזממו להמית את הבועל ולא את הנבעלת.

הדרן עלך אלו הן הנחנקין

א משנה כל ישראל ואפילו עבריינים וחייבי מיתות בית דין יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס, כא), ורק אנשים בודדים המיוחדים ברשעם יוצאים מכלל זה. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אף שיש בידם מצוות רבות אחרות: האומר "אין תחיית המתים מן התורה", שכופר שיחיו המתים ברצות ה' לעתיד לבוא. והאומר: "אין תורה מן השמים", ואפיקורוס המבזה חכמי ישראל ותורתם.

ר' עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים, וכן הלוחש על המכה (הפצע) ואומר כסגולה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות טו, כו), שבכך הוא מזלזל בקדושת השם ולכך אין לו חלק לעולם הבא. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם המפורש באותיותיו.

שלשה מלכים חשובים המנויים במקרא, וארבעה הדיוטות חשובים שזכו לרוב חכמה המוזכרים במקרא אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים הם: ירבעם בן נבט, אחאב, ומנשה מלך יהודה. ר' יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושל ם למלכותו" (דברי הימים ב' לג, יג), הרי שעשה תשובה גדולה והועילה לו! אמרו לו: אמנם התחרט מנשה ותשובתו הועילה שלמלכותו השיבו, ואולם לא לחיי העולם הבא השיבו. ארבעה הדיוטות הם: בלעם בן בעור, ודואג האדומי, ואחיתופל, וגחזי.

ב גמרא על האמור במשנה שואלים: וכל כך למה נענש האומר שאין תחיית המתים? תנא [שנה] החכם בברייתא: הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. לפי הכלל שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא שבהן הוא מודד לבריות, הריהן מדה כנגד מדה, שהעונש הוא תמיד מעין העבירה.

שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מניין שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה? — שנאמר: "ויאמר אלישע שמעו דבר ה' כה אמר ה' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון" (מלכים ב' ז, א), וכתיב "ויען השליש אשר המלך נשען על ידו את איש האלהים ויאמר הנה ה' עשה ארבות בשמים היהיה הדבר הזה ויאמר הנכה ראה בעיניך ומשם לא תאכל" (מלכים ה' ז, ב),