שקשר העליון דאורייתא [מן התורה] הוא, אם כן משעת קשירתו גרוע ועומד הוא, שאין זו ציצית כלל.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאתה אומר שהתוספת פוסלת מעיקרה, אם כן תפילין נמי [גם כן] נכנסים לאותו גדר. כיצד? — אי עביד [אם עשה] ארבעה בתי [בתים], ואייתי אחרינא ואנח גבייהו [והביא עוד בית אחר והניח עמם], האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה ארבעת הבתים לבדו עומד וזה הבית החמישי לבדו עומד] ואינו חייב על הבית החמישי, ואי עביד [ואם עשה] חמשה בתי [בתים] מתחילה גרוע ועומד הוא! ומשיבים: אינו דומה כאן, כי האמר [הרי כבר אמר] ר' זירא ביחס לבית החיצון של התפילין שאם אינו רואה את האויר, והוא מכוסה בדבר מה שאינו מגופו של הבית — פסול. ונמצא שהמוסיף בית חמישי לתפילין הרי הוא פוסל אותן בהוספה זו, ואין לומר "האי לחודיה קאי", ועל תוספת כזו חייב הזקן הממרא.

א משנה אין ממיתין אותו את הזקן הממרא לא בבית דין שבעירו (אף ששם עשה את העבירה), ולא בבית דין שביבנה אף על פי שהיה זה בית דין הגדול של ישראל במשך תקופה מסויימת, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו במאסר עד הרגל (אחד החגים, הרגלים), וממיתין אותו ברגל כשיש רוב עם בירושלים, שנאמר: "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" (דברים יז, יג), אלו דברי ר' עקיבא. ר' יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה שיצטרך להמתין ולהתייסר זמן רב בידיעה שהוא נידון למוות, אלא ממיתין אותו מיד כשנידון, ואולם כותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות: איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין על שהמרה פי בית דין.

ב גמרא כתוספת למחלוקת ר' עקיבא ור' יהודה במשנה מביאים מה ששנינו עוד בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין ממיתין אותו, את הזקן הממרא, לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר: "וכל העם ישמעו ויראו", אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יהודה לר' עקיבא: וכי נאמר "יראו וייראו"? שצריך משום כך להמיתו לעיני כל ישראל, והלא לא נאמר אלא "ישמעו וייראו"! אם כן למה מענין דינו של זה? אלא, ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין להודיע בכל מקום: איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין, ועל ידי כך שומעים כל העם ומתייראים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה נידונים למוות צריכין הכרזה לרבים: המסית, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדים זוממין. בכולהו כתיב בהו [בכולם נאמר בהם] הלשונות "וכל העם" (שם), "וכל ישראל" (שם יג, יב. שם כא, כא), ואילו בעדים זוממין כתיב [נאמר] "והנשארים ישמעו ויראו" (שם יט, כ), וטעם השינוי: שלא כולי עלמא חזו לסהדותא [הכל ראויים לעדות], שהרי בכללם נשים ופסולי עדות, ולכן אין האיום שבמיתת עדים זוממים על כל ישראל אלא על חלק ("הנשארים") מהם.

ג משנה נביא השקר הנידון בחנק כולל את המתנבא מה שלא שמע מפי הגבורה, וכן את המתנבא מה שלא נאמר לו, ואפילו נאמר הדבר לנביא אחר — מיתתו בידי אדם בחנק.

אבל נביא הכובש את נבואתו, שאינו רוצה להתנבא ברבים, והמוותר על דברי נביא, אדם הבז לדברי הנביא ואינו רוצה לציית להם, ונביא שעבר על דברי עצמו שנאמר לו שיעשה דבר ואינו עושהו — מיתתו בידי שמים, שנאמר בנביא: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" (דברים יח, יט).

המתנבא בשם עבודה זרה, ואומר: כך אמרה עבודה זרה, אפילו כוון את ההלכה בשם אותה עבודה זרה, ואסר כדין, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור — הרי זה חייב מיתה.

ועוד נידונים בחנק: הבא על אשת איש, ומהיכן מתחיל גדר אשת איש? — כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין, אף על פי שלא נבעלה ועדיין היא בתולה — הבא עליה הרי זה נידון בחנק ולא כנערה המאורסה בסקילה, לפי שמשעת כניסה הריהי כאשת איש.

וכן נידונים בחנק זוממי בת כהן שהעידו עליה בשקר שזנתה, וכן בועלה של בת כהן אף הוא נידון בחנק. ומעירים: שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה שזממו להרוג בה את הנאשם, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, שאף שבת כהן עצמה נידונה בשריפה, העדים נידונים בחנק כדין הבועל.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בעונשי החוטאים בנבואה: שלשה מהם מיתתן בידי אדם, ושלשה מיתתן בידי שמים. ופרטיהן: המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם עבודה זרה — מיתתן בידי אדם. ואילו הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו — מיתתן בידי שמים.

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] ומה מקורם במקרא? אמר רב יהודה אמר רב, שאמר קרא [הכתוב]: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (שם יח, כ). ומפרשים: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" — הרי זה המתנבא מה שלא שמע, "ואשר לא צויתיו" — הא [הרי] לחבירו צויתיו, אם כן זה המתנבא מה שלא נאמר לו. "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" — זה המתנבא בשם עבודה זרה, וכתיב [ונאמר] בכל אלה: "ומת הנביא ההוא", וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

הכובש את נבואתו ואינו מתנבא, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו — מיתתן בידי שמים, דכתיב [שנאמר]: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנוכי אדרש מעמו" (שם יט), קרי ביה [קרא בו] גם כן "לא ישמיע" — הרי עונש לנביא שכובש ואינו משמיע נבואתו, וקרי ביה [וקרא בו] גם כן "לא ישמע אל דברי" שאינו מציית לדבר ה' שנגלה לו עצמו, וכתיב [ונאמר] בכל אלה: "אנכי אדרש מעמו", ומשמעו — מיתתם בידי שמים.

ה ומבארים את דברי הברייתא. מה ששנינו בה: המתנבא מה שלא שמע — הרי זה כגון צדקיה בן כנענה, דכתיב [שנאמר]: "ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם" (דברי הימים ב' יח, י). ושואלים: מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? הרי רוח נבות אטעיתיה [הטעתה אותו], דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד... ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו... ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן" (מלכים א' כב, כ–כב).

אגב הבאת הפסוק מביאים מה שאמר רב יהודה: מאי [מה] עניינו של "צא" שנאמר בכתוב זה, מדוע לא נאמר סתם "עשה כן"? — כוונתו: צא ממחיצתי, שכיון שהציע לעשות דבר שקר שוב אינו ראוי לעמוד במחיצת הקדוש ברוך הוא. ושאלו: מאי [מה] היתה אותה רוח? אמר ר' יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי היתה ורצתה לנקום באחאב. וכיון שרוח זו נשלחה מאת ה' להטעות את הנביאים, הלא היו אלה מוטעים ולא מזידים בנבואת שקר.

ומשיבים: הוה ליה למידק [היה לו לצדקיהו לדקדק בדברים], כשיטת ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, שנביאים שונים פעמים נכנס בלבם אותו תוכן בלשונות שונות, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, באותן מילים ממש.

כגון מה שעובדיה אמר: "זדון לבך השיאך" (עובדיה א, ג), וירמיה מתנבא באותו ענין, אבל משנה מעט מן הסגנון, שהוא אמר: "תפלצתך השיא אתך זדון לבך" (ירמיה מט, טז). והני מדקאמרי כולהו כהדדי [ונביאים אלה מכיון שאמרו כולם כאחד] באותו סגנון ("עלה... והצלח ונתן ה' ביד המלך"), שמע מינה לא כלום קאמרי הרי זה סימן מובהק לנבואתם שנבואת שקר היא.

ושואלים: דילמא [שמא] לא הוה ידע ליה להא [היה יודע צדקיה בן כנענה אותה הלכה] של ר' יצחק ולא ידע סימן זה? ומשיבים: יהושפט מלך יהודה הוה התם [היה שם], וקאמר להו [ואמר להם]. דכתיב [שנאמר]: "ויאמר יהושפט האין פה נביא עוד לה' "(מלכים א' כב, ז). אמר ליה [לו] אחאב: הא איכא [הרי יש, מצויים] כל הני [אלה] הנביאים! אמר ליה [לו] יהושפט: כך מקובלני מבית אבי אבא, כלומר, ממסורת משפחת בית דוד: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. וכיון שאלה מתנבאים פה אחד אין זו נבואת אמת.

ו ומבארים את מה ששנינו במשנה: המתנבא מה שלא נאמר לו — כגון חנניה בן עזור, דקאי [שהיה עומד] ירמיה בשוק העליון בירושלים וקאמר [ואמר]: "כה אמר ה' צבאות הנני שבר את קשת עילם ראשית גבורתם" (ירמיה מט, לה), נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: "הנני שבר את קשת עילם", כשדים עצמן על אחת כמה וכמה שצפויה להם מפלה, אתא איהו [בא הוא עצמו] בשוק התחתון, אמר: "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמור שברתי את על מלך בבל" (שם כח, ב). ומסופר שם שמת בידי שמים ("לכן כה אמר ה' הנני משלחך מעל פני האדמה השנה אתה מת". שם טז).

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: האי [זו] נבואת חנניה הרי לחבירו נמי [גם כן] לא נאמר, ומדוע קורא לכך המתנבא מה שלא נאמר לו? הרי זה מתנבא מה שלא שמע! אמר ליה [לו]: כיון דאיתיהיב [שניתן] קל וחומר למידרש [להידרש], הרי זה כמאן דאיתמר ליה דמי [כמי שנאמר לו נחשב], שכיון שעל פי התורה מותר ללמוד קל וחומר מן הכתובים ומדה זו מחייבת, יכול היה ללמוד קל וחומר אף מנבואת ירמיהו, אלא הוא ניהו [הוא זה] שלא נאמר לו דבר ולא היה צריך להתנבא בשם ה', אלא לומר שלמד כן בקל וחומר מדברי ירמיהו.

ומה ששנינו במשנה: המתנבא בשם עבודה זרה — כגון נביאי הבעל.

"הכובש את נבואתו" — כגון יונה בן אמיתי. "והמוותר על דברי נביא" — כגון