אם לא פגעו בו קנאין, מהו עונשו? אינשייה [שכח] רב לגמריה [את תלמודו] בנושא זה. אקריוהו [הקריאו לו] לרב כהנא בחלמיה [בחלומו] פסוק זה: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושל ם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר" (מלאכי ב, יא). אתא [בא] רב כהנא אמר ליה [לו] לרב: הכי אקריון [כך הקריאו לי בחלומי].

אדכריה [נזכר] רב לגמריה [בתלמודו], ואמר: באמת על פסוק זה למדתי דברים בנושא זה; "בגדה יהודה" — זו חטא עבודה זרה, וכן הוא אומר לשון "בגדה" בענין עבודה זרה: "אכן בגדה אשה מרעה כן בגדתם בי בית ישראל נאם ה' "(ירמיה ג, כ). "ותועבה נעשתה בישראל ובירושל ם" — זה עבירה של משכב זכור, וכן הוא אומר לשון "תועבה" בענין משכב זכר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (ויקרא יח, כב). "כי חלל יהודה קדש ה' "— זו זונה, וכן הוא אומר לשון "קדש" בענין זנות: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח). "ובעל בת אל נכר" — זה הבא על הגויה,

וכתיב בתריה [ונאמר אחריו], לגבי כל הנזכר לעיל: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות" (מלאכי ב, יב), וכוונתו: אם תלמיד חכם הוא — לא יהיה לו ער, כלומר, אדם שיוכל להיות אומר ודורש בחכמים שיתייחסו אליו, ועונה בתלמידים שיוכל ללמוד ולענות תשובה לשואלים. אם כהן הוא — לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.

אמר ר' חייא בר אבויה: כל הבא על הגויה הריהו כאילו מתחתן בעבודה זרה עצמה דכתיב [שנאמר]: "ובעל בת אל נכר" (שם יא), ויש לתמוה על לשון הכתוב: וכי בת יש לו לאל נכר? — אלא זה הבא על הגויה שהיא קשורה ודבוקה באל זר.

א כיון שהוזכר שמו של ר' חייא בר אבויה מביאים עוד מאמר משמו. אמר ר' חייא בר אבויה: כתוב היה על גלגלתו של יהויקים מלך יהודה "זאת ועוד אחרת", כלומר, עונש זה שקיבל ועוד עונש נוסף שיביא עליו. ומסופר: זקינו (סבו) של ר' פרידא והוא ר' חייא בר אבויה אשכח ההוא גולגלתא דהות שדיא [מצא גולגולת אחת שהיתה מושלכת] בשערי ירושלים, והוה [והיה] כתוב עילויה [עליה] "זאת ועוד אחרת". קברה והדר נבוג [וחזרה ובצבצה], קברה שוב והדר נבוג [וחזרה ובצבצה]. אמר: האי גולגלתא [זאת הגולגולת] של יהויקים היא דכתיב ביה [שנאמר בו] "קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושל ם" (ירמיה כב, יט), שלא ישכון וינוח בקברו.

אמר: בכל זאת מלכא [מלך] הוא, ולאו אורח ארעא לבזויי [ואין דרך ארץ לבזותו]. שקלה [לקחה] לגולגולת זו, כרכה בשיראי [במשי] ואותביה בסיפטא [והניחה בתוך תיבה]. אתאי דביתהו, חזיתה [באה אשתו, ראתה אותה את הגולגולת]. נפקת [יצאה] ואמרה להו לשיבבתהא [להן לשכנותיה] את הדבר, ושאלה אותן מה הוא. אמרי [אמרו] לה שכינותיה: האי דאיתתא קמייתא [גולגולת זו של האשה הראשונה] היא, דלא קא מנשי לה [שאינו שוכח אותה], ושומר את גולגלתה לזכרון. כעסה האשה, שגרתא לתנורא וקלתה [הסיקה את התנור ושרפה אותה], את הגולגולת. כי אתא [כאשר בא] ר' חייא בר אבויה, ונודע לו הדבר, אמר: היינו דכתיב עילויה [זהו שנאמר עליה] "זאת ועוד אחרת", שלא נגמר עונשו בבזיון ההשלכה מחוץ לקבר, אלא אף בשריפה.

ב כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו כל הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"א: נ דה — שלא טהרה מנדתה, (ואף שאין בה טומאה מן התורה, הריהי מכל מקום מאוסה כנדה). שפחה, שלעומת בת ישראל הריהי כשפחה, ג ויה, וא שת איש.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: חייב משום נשג"ז — נדה, שפחה, גויה, זונה. אבל משום אישות אינו עובר, כי לית להו [אין להם] לגויים אישות ממש, שכל קשרים שביניהם הם ארעיים מעיקרם וכקשר זנות נחשבים. ואידך [והאחר] סבור כי נשייהו [נשותיהם] ודאי לא מיפקרי [מפקירים], ואשתו של גוי נחשבת משום כך כאשת איש.

אמר רב חסדא: הבא לימלך בבית דין מה לעשות אם רואה הוא ישראל הבא על הגויה — אין מורין לו שמותר לו להרגו. איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הבא לימלך בענין זה — אין מורין לו היתר להורגו.

ולא עוד אלא שאם פירש זמרי בן סלוא מן האשה ובכל זאת הרגו פנחס — היה נהרג עליו, שאין קנאים רשאים לפגוע בו אלא בשעת מעשה. ועוד, אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס מתוך התגוננות — אין הוא נהרג עליו. וטעמו — שהרי פנחס רודף הוא להורגו ורשאי אדם להתגונן, כשאינו חייב מיתה על פי דין.

נאמר: "ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה). הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא נשיאם, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות והורגין מאתנו, ואתה יושב ושותק? מה עשה, עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי בת צור נסיכת מדין, אמר לה: השמיעי לי (שכבי עמי). אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא, זמרי עצמו, נשיא שבט הוא. ולא עוד, אלא שהוא, זמרי, גדול ממנו ממשה, שהוא זמרי שני לבטן, שהוא שייך לשבט שמעון שהוא בן שני ליעקב לפי סדר הולדת הבנים, והוא משה שלישי לבטן, שהוא משבט לוי שנולד שלישי ליעקב.

תפשה בבלוריתה (ציצת שערותיה) והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר שהיא אסורה, אם כן בת יתרו שאתה נשוי לה מי התירה לך? אף שכמובן כשנשא משה את בת יתרו היו שניהם בני נח — ומותרים זה לזה. נתעלמה ממנו ממשה הלכה מה לעשות בבא על הגויה. געו כולם, כל אנשי הסנהדרין, בבכיה, והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "והמה בכים פתח אהל מועד" (שם ו). וכתיב [ונאמר] אחר כך: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו

"(שם ז). ושואלים: מה ראה פינחס שקם ועשה מעשה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה: אחי אבי אבא (שהרי משה אחי אהרן סבו), וכי לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הגויה קנאין פוגעין בו?! אמר לו משה: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [זה שקורא את האגרת, הוא שיהיה השליח לביצוע], לך ועשה כן.

ושמואל אמר: ראה פנחס וחשב על הרעיון האמור בכתוב "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל), שדרשוהו חכמים: כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ואין חייבים להמלך בדעתו, אלא הולכים ומתקנים המעוות מיד, ואשר על כן "ויקח רומח", שעשה מיד מעשה. ר' יצחק אמר בשם ר' אליעזר: ראה שבא מלאך והשחית בעם כעונש על חטא זמרי, והבין שיש לתקן הדבר שלא יגבר הנגף.

נאמר בפנחס: "ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה, ז) — מיכן, ממה שנאמר שאת הרומח לקח אחר שיצא מתוך העדה, למדנו שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש (העדה — מושב הסנהדרין). שלף פנחס שננה (הוציא את חוד הרומח), והניחה באונקלו (בבגדו) ונראה הרומח כמקל בלבד, והיה