ענה לו רב פפא: ואי לאו [ואם לא] מכחו הוא תיזיל לתחת [שתלך, תפול, האבן למטה] ולא לצדדים כלל! אלא, כח כחוש [חלש] הוא, שהפניה לצדדים נגרמת על ידי חלק מכוחו של הזורק, ומשום כך חייב.

א ובענין דומה תנו רבנן [שנו חכמים]: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ומת מחמת המכות, בין שהכוהו כולם בבת אחת, בין שהכוהו בזה אחר זה — פטורין מהריגה, שאף אחד מהם לא עשה מעשה לבדו, ואין שנים מתחייבים על מעשה שעשו כאחד. ר' יהודה בן בתירא אומר: אם הכוהו בזה אחר זה — האחרון חייב, מפני שהוא קירב את מיתתו.

אמר ר' יוחנן: ושניהם, חכמים ור' יהודה בן בתירא מקרא אחד דרשו, שנאמר: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז), רבנן סברי [חכמים סבורים] כי "כל נפש" משמעו: עד דאיכא [שיש] כל נפש, שהרוצח הוא לבדו הגורם להוציא כל נפשו של הנרצח. ור' יהודה בן בתירא סבר [סבור] כי "כל נפש" משמעו: כל שהוא נפש, שאפילו על הריגת מקצת נפש, יש לחייב את הרוצח.

ב אמר רבא: הכל מודים בהורג את הטריפה (אדם שהיה בו מום חמור שברור שימות בגללו) שהוא פטור, שהרי ההרוג הוא במובן מסויים כמת. ומודים גם שאם הרג את הגוסס שמחלתו נגרמה בידי שמים שהוא חייב, שכיון שלא נעשה בו מעשה הריגה בידי אדם, הרי רוצחו נטל ממנו את כל נפשו עד כמה שהיתה בו. ולא נחלקו חכמים ור' יהודה בן בתירא אלא בהורג את מי שהיה גוסס משום שנפצע קודם לכן בידי אדם. מר מדמי ליה [חכם זה, חכמים, מדמים אותו] לטריפה, ומשום כך פטור, ומר מדמי ליה [וחכם זה, ר' יהודה, מדמה אותו] לגוסס בידי שמים, שחייב עליו.

ושואלים: מאן דמדמי ליה [מי שמדמה אותו] לטריפה, חכמים, מאי טעמא [מה טעם] הוא לא מדמי ליה [מדמה אותו] לגוסס בידי שמים? ומשיבים: גוסס בידי שמים — לא איתעביד ביה [נעשה בו] מעשה בידי אחר להמיתו, האי איתעביד ביה [זה נעשה בו] מעשה בידי אדם, והרי זה כשנים שרצחו שפטורים.

ושואלים לצד אחר: ומאן דמדמי ליה [ומי שמדמה אותו] לגוסס בידי שמים, ר' יהודה, מאי טעמא [מה טעם] הוא לא מדמי ליה [מדמה אותו] לטריפה? ומשיבים: טריפה — מחתכי סימנים [חתוכים הסימנים], שעל ידי מומו הרי הוא כשחוט (שחותכים בו את הסימנים — הקנה והושט) הא [זה הגוסס] — לא מחתכי [חתוכים] בו הסימנים, ואין בו מום מסויים, אלא חולשה כללית, והוא כשאר אדם חלש או זקן.

תני תנא [שנה חוזר המשניות] קמיה [לפני] רב ששת: מה שנאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (שם) הרי זה להביא, ללמוד את דין המכה את חבירו ואין בו (בכוח מכה זו) כדי להמית, ובא אחר והמיתו, שהוא חייב.

ותוהים: אם הכהו הראשון באופן שאין בו כדי להמית — פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי הראשון לא עשה בו מעשה רציחה כלל, ורק השני הרגו! אלא כך יש לגרוס: הכהו הראשון בכוח שיש בו כדי להמית, ובא אחר והמיתו — שהוא חייב, וסתמא [וסתם] אותה ברייתא כשיטת ר' יהודה בן בתירא היא, שלדעתו הגומר מיתתו של אדם נידון כרוצח.

אמר רבא: ההורג את הטריפה — פטור, שהרי הוא כבר כמת. ואדם שהוא עצמו טריפה שהרג אדם אחר, אם הרגו בפני בית דין שראו את מעשה הרצח — חייב מיתה ונהרג על ידם. ואם היה זה שלא בפני בית דין — פטור.

ומסבירים: בפני בית דין מאי טעמא [מה טעם] חייב? — דכתיב [שכן נאמר]: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו), והרי ראו בית דין שהוא רע, ומצווים הם לקיים בו מצוה זו ולבערו. וכאשר היה זה שלא בפני בית דין הריהו פטור — שהרי יש להביא עדים להעיד על המעשה בפני בית דין, ועדות זו הויא לה [הרי היא] עדות שאי (אין) אתה יכול להזימה, כי גם אם מוצאים שהעדים היו עדים זוממים אי אפשר להורגם, שהרי העדים זממו להרוג את הטריפה וההורג את הטריפה — פטור, ואם כן אי אפשר להזים (עד כדי ענישה) עדות זו, וכלל הוא שכל עדות שאי אתה יכול להזימה — לא שמה עדות, ואינה מתקבלת בבית הדין.

ואמר רבא: הרובע את האדם שהוא טריפה — חייב משום משכב זכר. ואדם טריפה שרבע, אם עשה זאת בפני בית דין — חייב, שלא בפני בית דין — פטור. ומסבירים: בפני בית דין — חייב, דכתיב [שכן נאמר]: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו), שלא בפני בית דין פטור — דהויא לה [שהרי היא] עדות שאי אתה יכול להזימה.

ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? הלא היינו הך [זה כמו זה] הוא, ומדוע מביא רבא דוגמה שניה ברובע שהיא זהה לדוגמה שנתן ברוצח! ומשיבים: הרובע את הטריפה איצטריכא ליה [הוצרכה לו לומר], לפי שיש בכך חידוש: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהנרבע הטריפה הריהו נחשב כמת ליהוי כמאן [וייחשב כמי] שמשמש (שוכב עם) מת, וליפטר [ויפטר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמשום הנאה שיש לו בדבר הוא נענש, והא אית ליה [וזה יש לו] הנאה בשכיבתו, שעדיין הנשכב חי.

ואמר רבא: עדים שהעידו באדם טריפה שעבר עבירה שחייבים מיתה עליה, והוזמו — אין נהרגין, שהרי זממו להרוג אדם שהוא כמת. ואילו עדי טריפה, עדים שהם עצמם טריפה, שהוזמו — נהרגין. רב אשי אמר: אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין והטעם: לפי שאינן בזוממי זוממין. שהרי אם יבואו עדים ויזימו את עדי הטריפה ויבואו עדים נוספים ויוכיחו שעדים אלה (המזימים) הם הם שהיו זוממים (והם לכן "זוממי זוממים") — אי אפשר להרוג את המזימים הראשונים, שהרי נתכוונו להרוג טריפה, על כן גם עדי טריפה שהוזמו — אין נהרגים, שכן זוממיהם אינם ניתנים להזמה.

ואמר רבא: שור טריפה שהרג אדם — חייב מיתה, כשאר בהמה ההורגת אדם. ושור של אדם טריפה שהרג — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר קרא [הכתוב]: "השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא, כט), ומהשוואת הדברים יחד בפסוק נלמד שכל היכא דקרינא ביה [מקום שיכולים אנו לקרוא בו] ולקיים "וגם בעליו יומת" קרינן ביה [קוראים אנו בו] ומקיימים "השור יסקל", וכל היכא [מקום] שלא קרינן ביה [קוראים אנו בו] "וגם בעליו יומת", לא קרינן ביה [קוראים אנו בו] "השור יסקל", וכיון שאת בעל השור אי אפשר להמית — שהרי טריפה הוא, אף שורו פטור ממיתה.

רב אשי אמר: אפילו שור טריפה נמי [גם כן] שהרג — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון שאילו היו הבעלים טריפה, הוו פטירי [היו פטורים], שור שהרג נמי [גם כן] פטור. שהרי השווה הכתוב את השור לבעליו לכל דבר.

ג שנינו במשנה שאם שיסה (גירה) בו בחבירו את הכלב שינשכהו והרגו, או ששיסה בו את הנחש — פטור, שהמשסה היה רק גורם בלבד. ונחלקו חכמים במי שנעץ שיניו של נחש ארסי בחבירו, שר' יהודה מחייב את האיש, וחכמים פוטרים. אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, כלומר, כשתדקדק ותמצה את השיטות, תוכל לסכם כך: לדברי ר' יהודה — ארס נחש בין שיניו הוא עומד, כלומר, הארס מצוי בתוך שיני הנחש, ואין הנחש עושה מעשה נוסף. לפיכך המכיש את הנחש בחבירו, חייב מיתה בסייף כרוצח, והנחש עצמו לא עשה מעשה, ופטור.

לדברי חכמים — ארס נחש, הנחש מעצמו הוא מקיא אותו מרצונו שלו, ואם כן המוות נגרם על ידי הנחש ואף שאותו אדם גרם לכך — הרי הוא רק כגורם למיתה, ולפיכך נחש בסקילה כשאר בהמה וחיה שהרגו אדם, והמכיש פטור מדיני אדם.

ד משנה המכה את חבירו, בין באבן בין באגרוף ואמדוהו הרופאים למיתה, שלדעתם מכה זו מכת מוות היא, והיקל חוליו ממה שהיה, עד שהרופאים החליטו שבכל זאת יחיה, ולאחר מכאן (מכן) הכביד החולי ומת — המכה חייב מיתה, שהוא שגרם לו. ר' נחמיה אומר: פטור הוא במקרה זה, שרגלים לדבר שכיון שהקל החולי בינתיים, ודאי סיבה אחרת היתה שגרמה לבסוף את מותו.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים], את זו דרש ר' נחמיה: נאמר "אם יקום והתהלך בחוץ