האי [פסוק זה] "את אביה היא מחללת" (ויקרא כא, ט) מאי דריש ביה [מה לומד הוא ממנו] אם אינו נזקק למלה "אביה" לגזירה שווה, כר' עקיבא?

ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [נחוץ הוא לו לכפי ששנינו בברייתא], היה ר' מאיר אומר: מה תלמוד לומר ומה בא ללמדנו "את אביה היא מחללת" — ללמד שאם היו נוהגין בו תחילה מנהג קודש, נוהגין בו מעכשיו מנהג חול. היו נוהגים בו כבוד, מעתה נוהגין בו בזיון, אומרין: "ארור שזו, בת כזו, ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו".

אמר רב אשי: כמאן קרינן [לפי שיטת מי קוראים אנו] "רשיעא בר רשיעא" [רשע בן רשע] ואפילו לרשיעא בר צדיקא [לרשע בן צדיק], כמאן [כשיטת מי] — כהאי תנא [כשיטת תנא זה], ר' מאיר, האומר שהבת שחטאה מחללת את אביה, ונוהגים גם בו מנהג בזיון.

א שנינו במשנה: זו מצות הנסקלין. ותוהים: מאי תנא דקתני [מה שנה תחילה, ששנה] עכשיו: "זו מצות הנסקלין"? כלומר, מה מקום למשפט זה הנראה כסיכום, והרי במשנתנו זו לא פורט דין הסקילה?

ומשיבים: משום דתנא [ששנה] במשנה הקודמת "נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו", וכן "בית הסקילה היה גבוה שתי קומות", ואיידי דקא בעי למיתנא [ומתוך שבא לשנות במשנה ] הקרובה "מצות הנשרפין", תנא נמי [שנה גם כן] "זו מצות הנסקלין" כדי לסכם את מה ששנינו עד כה.

ב משנה מצות הנשרפין כיצד היו עושים? — היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו (ברכיו) שלא יזוז, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה שלא יפגע ויחבל גרונו, וכורך את הסודרים הללו על צוארו. זה, אחד העדים, מושך את הסודר אצלו (לצידו) וזה מושך אצלו, עד שפותח אותו אדם את פיו בעל כורחו מפני שקרוב להיחנק, ומדליק אחר את הפתילה (יבואר להלן): וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת (שורפת) את בני מעיו ומת.

ר' יהודה אומר: אף הוא, אם מת בידם על ידי הסודרים בחנק לא היו מקיימין בו מצות שריפה, אלא כך עושים: פותח את פיו של הנידון בצבת שלא בטובתו (בכוח, באונס) ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

אמר ר' אלעזר בן צדוק: מעשה בבת כהן אחת שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה ולא כפי שתואר הדין במשנה! אמרו לו חכמים: מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי ולא נהג כדין הראוי.

ג גמרא שואלים: מאי [מה] היא פתילה זו שאמרנו? אמר רב מתנה: פתילה (חתיכה) של אבר (עופרת) מתיכים ושופכים לתוך בני מעיו.

ושואלים לגופו של ענין: מנא לן [מניין לנו] שמיתה כעין זו קרוייה שריפה? ומסבירים: אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה מהמילים "שריפה" "שריפה" שנאמרו בעדת קרח כשהקריבו אש זרה. מה להלן בעדת קורח בשריפת נשמה בתוך הגוף אבל הגוף עצמו קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים, ולא בשריפת הגוף בעצים שבה כלה הגוף.

ר' אלעזר אמר ראיה אחרת: אתיא [באה נלמדה ההלכה] בגזירה שווה מן המילים "שריפה" "שריפה" האמורה כאן ובמיתת בני אהרן. מה להלן בנדב ואביהוא בני אהרן היתה זו שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.

ושואלים: מאן דיליף [זה שלמד] מעדת קרח מנא ליה [מנין לו] שגופם לא נשרף? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "את מחתות החטאים האלה בנפשתם" (במדבר יז, ג), ללמד: שרק נשמתן נשרפת, וגוף קיים.

ואידך [האחר] שאינו לומד מכאן סבור כי ההיא שנאמרה בעדת קורח שריפה ממש היא, ומאי [ומה שנאמר]: "בנפשתם", כוונתו: שנתחייבו שריפה על עסקי (בגלל) נפשותם שעשו רצון והנאת עצמם על ידי קורח, והוא שגרם להם.

וביאור זה הוא כשיטת ריש לקיש. שאמר ריש לקיש מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו" (תהלים לה, טז) — בשביל חנופה שהחניפו אותם אנשים לקרח על עסקי לגימה (ודורש "מעוג" לשון עוגה) בשל אכילה ושתיה שהיה מאכילם ומשקם, חרק עליהן שר של גיהנם שניו, שבסופו של דבר לחלקו נפלו בשל עוונותיהם.

ושואלים: ומאן דיליף [ומי שלמד] דבר זה מבני אהרן מנא ליה [מנין לו] שלא נשרף גופם? ומשיבים, דכתיב [שכן נאמר]: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה' "(ויקרא י, ב), ולשון "וימותו" משמעה כעין מיתה שאדם מת כרגיל, שגופו נשאר קיים.

ואידך [והאחר] שאינו לומד מכאן סבור שההוא שריפה ממש הואי [היתה] ומאי דכתיב [ומה שנאמר] "וימתו", הכוונה: דאתחיל בהו מגואי [שהתחילה בהם האש מתוכם] ולכן היתה זו כעין מיתה רגילה שאין בה גורם חיצוני. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבע, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ושרפום.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (ויקרא י, ב), ומשמעות "אותם" למעט, והאומר שהם נשרפו ממש מה ממעט? ומשיבים: ממעט "אותם" — ולא את בגדיהם, שאף לשיטה זו הם נשרפו ממש אך בגדיהם לא נשרפו.

ושואלים: ונילף [ונלמד] דין שריפת הנידונים מדין פרים הנשרפים, מה להלן בפרים אלה הכוונה היא בשריפה ממש — אף כאן שריפה ממש!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי ממיתת אדם הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן הצדדים השווים: בשני המקרים מדובר באדם, ומדובר בחוטא, ובשני המקרים מתוארת נטילת נשמה שיש בשריפה זו. ועוד, שבשני אלה אין שייך פיגול ואילו בפרים הנשרפים דין פיגול קיים כבשאר קרבנות.

ומקשים: אדרבה (להיפך) מפרים הנשרפים הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן שני הדברים הם מכשיר שנעשים בידי אדם לצורך מצוות, והרי גם בני קורח וגם בני אהרן אינם מצוה. ועוד, שני הדברים הם לדורות, שהיא הלכה קבועה, מה שאין כן בבני קורח ובני אהרן שהיו לשעתם!

ומשיבים: הנך [אלו] צדדי הדמיון לעדת קרח ובני אהרן נפישין [מרובים] יותר מן הצדדים הדומים בפרים הנשרפים. ולכן למדים אנו מהם.

ושואלים: מאן דיליף [מי שלמד] את הדבר מעדת קרח, מאי טעמא [מה טעם] לא יליף [למד] מבני אהרן? ומשיבים: לדעתו ההוא שריפה ממש הואי [היתה]. ושואלים: אם כן לשיטתו זו, ונילף מינה [שילמד ממנה, מבני אהרן ] שכך אמנם צריך לנהוג לדורות, ודין שריפה הוא שריפה של ממש, ומדוע לומד הוא מעדת קרח?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא [הכתוב]: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ללמדנו שגם בזמן מיתה ברור לו מיתה יפה, ובודאי שמיתת שריפה האמורה במשנה היא קלה ומהירה יותר משריפת הגוף כולו.

ומקשים: וכי מאחר דאיכא [שיש] הלכה זו שקבע רב נחמן, אם כן גזירה שוה למה לי? גם ללא ראיה זו היינו צריכים להמית בשריפה על ידי פתילה, משום שהיא מיתה יפה יותר!

ומשיבים: אי לאו [אם לא] גזירה שוה הוה אמינא [הייתי אומר] כי בשריפת נשמה וגוף קיים לאו [לא] שריפה היא כלל, שאינה נכנסת בגדר מצוות התורה לשרוף את החוטא. ואי [ואם] משום הנימוק של "ואהבת לרעך כמוך" היינו מקיימים אותו כמיטב יכולתנו לפיש ליה חבילי [ירבו לו חבילות] זמורות של עצים כי היכי דלישרוף לעגל [כדי שישרף במהרה], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] מן הגזירה השווה שאף שריפה פנימית שריפה היא, וכיון שיש בידינו ראיה לכך הרי אפשר לצרף לכך את השיקול שצריכים להקל על הנידון ככל האפשר.

ד כיון שהוזכרו בני אהרן ומיתתם מביאים מדרש אגדה בענין זה: וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכים אחריהן וכל ישראל מהלכים אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, שהרי אנו יורשיהם! אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה, כלומר, הבה נראה, מי קובר את מי. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם, בפתגם מקובל] "נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני" [מרובים הגמלים הזקנים הטעונים בעורות הבכרים, הגמלים הצעירים ].

אמר ר' אליעזר: