בעדים פסולין ודיינין כשרין, שבעל הדין טען שהעדים והדיינים פסולים והוכיח דבריו לגבי העדים, מיגו דפסלי [מתוך שפסולים] העדים, שהרי הוכיח שצדק, פסלי נמי דייני [פסולים גם הדיינים] סיפא [בסופו] מדובר בדיינין פסולין ועדים כשרין, שלגבי הדיינים הוכיח דבריו דמיגו דפסלי [שמתוך שנפסלו] הדיינין פסלי נמי [נפסלו גם כן] העדים.

מתקיף לה [מקשה עליה, על סברה זו ] רבא: בשלמא [נניח] מה שאמרת מיגו דפסלי [מתוך שנפסלו] העדים פסלי נמי דייני [נפסלו גם כן הדיינים], טענה זו אפשר לקבל שכן אין בכך פגם שאין לו תקנה, שהרי איכא בי דינא אחרינא [יש בית דין אחר], שאפשר בקלות למצוא דיינים אחרים, אלא מיגו דפסלי דייני פסלי נמי [מתוך שפסולים הדיינים, פסולים גם כן] העדים בלא הוכחה והא [הרי] עדים תו ליכא [אין עוד], וכל הדין כולו מתבטל רק משום טענת "מיגו" זו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאיכא [שיש] כת אחרת של עדים, שאותם לא פסל, ומשום כך שאין הבדל לענין הדיון פוסלים את אלה.

ושואלים: הא ליכא [הרי אם אין] כת אחרת של עדים, מאי [מה יהא הדין] הכי נמי דלא מצי פסלי [כך גם כן תאמר שאינם יכולים לפסול], אם כן היינו [זהו] בדיוק מה שאמר רב דימי שמדובר בשתי כתות עדים.

ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לענין מיגו זה, דמר סבר [שחכם זה, רבין סבור] שאמרינן [אומרים אנו] מיגו, שמתוך שנמצאו דבריו נכונים בדבר אחד הריהם מן הסתם נכונים גם בטענה אחרת. ומר סבר [וחכם זה, רב דימי, סבור] שלא אמרינן [אומרים אנו] מיגו, אלא צריך להוכיח דבריו בכל דבר לגופו.

א ודנים עוד גופא [לגופם] של דברים אמר ריש לקיש: וכי פה קדוש יאמר דבר זה, כלומר, וכי ר' מאיר שהיה גדול בחכמה ובקדושה יאמר דבר תמוה כזה שיכול אדם לומר שאינו מסכים לעד מסויים? אלא תני [שנה] "עדו" בלשון יחיד.

ומקשים: איני [וכי כן] בלשון זו של ענוה והתבטלות דיבר ריש לקיש?! והאמר [והרי אמר] עולא: הרואה את ריש לקיש עוסק בתורה בבית המדרש נדמה הוא לו כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה, משמע שאדם גדול וחריף ביותר היה!

אמר רבינא: בדבר זה אין קושי, והלא כל הרואה את ר' מאיר בבית המדרש נדמה הוא לו כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה, שר' מאיר גדול היה בחכמה מריש לקיש וראוי שריש לקיש יטרח ויישב את דבריו!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], לא שריש לקיש גדול יותר, אלא בא וראה כמה מחבבין זה את זה, שאף שהיה ריש לקיש גדול בתורה וחריף מאד לא דיבר על ר' מאיר אלא בלשון כבוד זו.

וכיוצא בו כי הא [כמו מעשה זה] דיתיב [שישב] רבי וקאמר [ואמר]: אסור להטמין את הצונן בשבת במקום צונן שלא יתחמם בו, משום שהוא נראה כמטמין את החמין, שיש בכך חשש בישול בשבת. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא, ר' יוסי, התיר להטמין את הצונן. אמר להם רבי לשואלים: כבר הורה זקן, כלומר, יש כבר לפנינו הוראה של ר' יוסי, ואני מבטל את דברי מפני דבריו.

ועל כך העיר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה. שאילו היה ר' יוסי קיים (חי), הרי אף הוא היה כפוף בהכנעה ויושב לפני רבי כתלמיד, דהא [שהרי] ר' ישמעאל בר' יוסי ממלא מקום אבותיו הוה, כלומר, גדול היה כאביו בחכמה והיה כפוף ויושב לפני רבי, ובכל זאת קא אמר [אמר] רבי: כבר הורה זקן מפני חיבתו וכבודו של ר' יוסי.

וביטויים אלה מתקשרים במה שאמר ר' אושעיא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים" (זכריה יא, ז) "נועם" — אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, שאף בשעת ויכוח נוהגים הם כבוד וחיבה זה בזה, וכפי שראינו. "חובלים" — אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, שבשעת הויכוח הם חריפים וקשים ואינם נוחים זה לזה.

וכעין זה נאמר שם: "ויאמר אלה שני בני היצהר העמדים על אדון כל הארץ" (זכריה ד, יד), ונאמר: "ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה" (זכריה ד, ג) "יצהר" — אמר ר' יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית שאיננו חריף. "ושנים זיתים עליה" — אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית.

כיון שהוזכרו פסוקי ספר זכריה מביאים מה שנאמר שם עוד: "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשנה האיפה בין השמים ובין הארץ. ואמר אל המלאך הדבר בי אנה המה מולכות את האיפה. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער" (זכריה ה, ט –יא). אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי: "איפה" זו משמעה חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל.

ושואלים: וכי גסות הרוח לבבל נחית [ירדה]? והאמר מר [והרי אמר החכם] עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כולו!

ומשיבים: אין [כן], בתחילה גסות הרוח לבבל נחית [ירדה] ואישתרבובי דאישתרבב [השתרבבה ויצאה] לעילם ולא נשארה בבבל. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], דכתיב "לבנות לה בית בארץ שנער" (זכריה ה, ט –יא) כלומר: זו היתה הכוונה, אבל בפועל לא בנתה שם אלא במקום אחר. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: והאמר מר [והרי כבר אמר החכם] סימן לגסות הרוח — עניות, והרי עניות לבבל נחית [ירדה]! ומשיבים: מאי [מה היא] אותה עניות שהיא סימן לגסות הרוח — עניות תורה, ודבר זה היה בעילם ולא בבבל. וכן דרשו על הכתוב "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח, ח) אמר ר' יוחנן: זו עילם שזכתה ללמוד, שהיו בה אמנם תלמידים שלמדו תורה ולא זכתה ללמד, שלא הגיעו למעלה שיוכלו להיות מרביצי תורה ברבים.

ושואלים: מאי [מה] מדרש המלה "בבל" אמר ר' יוחנן: שהיא מלאה דברים מעולים — בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד, וכל זה לשבחה של בבל היהודית וחכמיה. ואולם חכמים אחרים ראו את הענין אחרת ועל הכתוב "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו) אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל, שלדעתו איננו בהיר ומחוור כתלמודה ולימודה של ארץ ישראל.

ב משנה אמר לו מתדיין אחד לחבירו: נאמן עלי אבא לדון אותי, או נאמן עלי אביך, או נאמנים עלי שלשה רועי בקר. ר' מאיר אומר: יכול לחזור בו לאחר זמן, ולומר: איני דן אלא כדין תורה ואלה אינם כשרים מן התורה לדון בדין זה. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.

וכיוצא בדבר מי שהיה חייב לחבירו שבועה על פי דין תורה, שהיא על ידי החזקת חפץ של קדושה ושבועה עליו, ואמר לו: במקום שבועה די אם דור (נדור) לי בחיי ראשך, ר' מאיר אומר: יכול לחזור בו ולומר שאינו מקבל נדר זה כראיה ורצונו בשבועה כדינה, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו, אלא כיון שקיבל על עצמו אינו יכול לחזור.

ג גמרא אמר רב דימי בריה [בנו] של רב נחמן בריה [בנו] של רב יוסף מה ששנינו במשנתנו "נאמן עלי אבא ואביך", מדובר כגון דקבליה עליה בחד [שקיבל אותו עליו בדיין אחד], ששנים אחרים, כשרים, מצטרפים לו ולא שקיבלו שהוא לבדו ידון כשלושה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת ר' מאיר וחכמים באומר לו "מחול לך", כלומר, כאשר התובע הוא שמציע שיהא נאמן עלי אבא, ואם תשמע לדבריו — הרי מחול לך אם יזכוך מן התביעה. אבל באומר לו "אתן לך", שהנתבע אומר: אני מוכן לקבל על עצמי את דינם של דיינים ואתן לך ככל שישיתו עלי בפסק דינם, בכגון זה דברי הכל יכול לחזור בו. ור' יוחנן אמר: ב"אתן לך" מחלוקת.

דברי ר' יוחנן לא היו ברורים דיים, ולכן איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה שאמר ר' יוחנן כי ב"אתן לך" מחלוקת, האם כוונתו לומר: אבל ב"מחול לך" — דברי הכל אין יכול לחזור בו, או דילמא [שמא] התכון ר' יוחנן לומר שבין בזו ובין בזו מחלוקת?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר רבא: מחלוקת ב"אתן לך", אבל ב"מחול לך" — דברי הכל אין יכול לחזור בו.

ולכאורה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שר' יוחנן אמר כי ב"אתן לך" מחלוקת אבל ב"מחול לך" לדברי הכל אין יכול לחזור בו, הרי נמצא שרבא הוא שאמר כר' יוחנן. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שר' יוחנן התכוון לומר כי בין בזו ובין בזו מחלוקת, אם כן רבא שאמר כמאן [כשיטת מי]? — לא כשמואל ולא כר' יוחנן!

ודוחים: אין מכאן ראיה, ושמא רבא טעמא דנפשיה קאמר [טעם של עצמו אמר], שיטה שאינה כדברי האמוראים שקדמוהו.

איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר תחליפא לרבא מאותו ענין ששנינו: מי שהיה חייב לחבירו שבועה ואמר לו: "דור לי בחיי ראשך". ר' מאיר אומר: יכול לחזור בו ולומר ששוב אין רצונו בנדר זה אלא בשבועה כדינה, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.