וכלל הוא שאין מצות עשה (של "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". דברים כה, ה) דוחה את "לא תעשה" ו"עשה" יחד. אלא אם היתה זו אלמנה מן האירוסין בלבד, אמאי [מדוע] לא ייבם אותה? יבא "עשה" של "יבמה יבא עליה" וידחה את "לא תעשה" של אלמנה!

ומשיבים: גזירה ביאה ראשונה שיש בה לכאורה דחיה זו של העשה, אטו [משום] ביאה שניה. כי בביאה ראשונה שבא היבם על יבמתו הוא מקיים מצות עשה של יבום, ומצות "עשה" זו אכן דוחה את מצות "לא תעשה" של אלמנה, אבל בהמשך היחסים ביניהם שוב אין עוד קיום מצות יבום, וכאילו איסור אלמנה עומד בעינו, ולכן גזרו שלא ייבם אפילו בביאה ראשונה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אם קדמו כהן גדול או שאר אנשים שיש איסור לא תעשה לגבי יבמתם ובעלו ביאה ראשונה — קנו את היבמה לאשה שקיימו את המצוה בכך, אבל אסור לקיימן להשאירן כנשים בביאה שניה.

א שנינו במשנה שאם מת לו, לכהן הגדול, מת אינו יוצא אחר מיטת המת כמלווה ממש. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], מה שנאמר "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" (ויקרא כא, יב), כוונתו: לא יצא עמהן עם מלווי המיטה, אבל יוצא הוא אחריהן, כיצד? — הן נכסין מן העין ואז הוא נגלה, הן ניגלין והוא נכסה.

ב שנינו במשנה שלדברי ר' מאיר יוצא הכהן הגדול בלוויית המת עד פתח העיר. ואילו ר' יהודה אומר כי אינו יוצא מן המקדש כלל, שנאמר: "ומן המקדש לא יצא". ושואלים: הלא שפיר קאמר [יפה אמר] ר' יהודה וגם פשט הכתובים כדבריו, וכיצד מתרץ אותם ר' מאיר?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' מאיר: אי הכי [אם כך], שאתה מבין את הכתוב כמשמעו המילולי, לביתו נמי [גם כן] לא יצא אלא ישאר תמיד במקדש. אלא בעל כרחך אתה חייב להבין את הביטוי בדרך השאלה, והכי קאמר [כך אמר]: "ומן המקדש לא יצא" — כוונתו מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה הכירא [שיש לו היכר] שאינו הולך עם מלווי המיטה, לא אתי למינגע [יבוא לנגוע במיטת המת ולהיטמא].

ושואלים: ור' יהודה מה עונה הוא על טענה זו? ומשיבים: לדעתו יש בכל זאת לחשוש כי אגב מרריה [מתוך מרירותו] על מות המת, דילמא מקרי ואתי ונגע [שמא יקרה שיבוא ויגע].

ג במשנה שנינו כיצד נוהג הכהן הגדול כשהוא מנחם אחרים. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא] בהרחבה מסויימת: כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים, סגן ומשוח שעבר (מי שמילא תפקידו של כהן גדול באופן זמני ועבר ממינויו) נמצאים בימינו, וראש בית אב (הממונה על אותו חלק ממשמר הכהנים המשמש באותו יום במקדש) וכן אבלים וכל העם משמאלו. וכשהוא עומד בשורה בין שאר אבלים ומתנחם מאחרים, סגן נמצא מימינו, וראש בית אב וכל העם משמאלו.

ומעירים: אבל משוח שעבר לא אתי גביה [אינו בא לפניו]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — חלשא דעתיה [תחלש דעתו] של הכהן הגדול, כלומר, יפגע ועשוי להצטער. סבר [יחשוב]: קא חדי [הרי הוא שמח] בי, באסוני שהרי יש ביניהם איבה מסויימת, ועלול הדבר להתפרש שלא כהלכה. אמר רב פפא: שמע מינה מהא מתניתא תלת [למד מכאן, מברייתא זו, שלושה דברים]. שמע מינה [למד מכאן]: היינו [זהו] סגן הכהן, היינו [זהו] הממונה, שהרי בברייתא נאמר "סגן" ובמשנה נאמר "ממונה", לגבי אותו אדם עצמו. ושמע מינה [ולמד מכאן] שדרך הניחום בשורה היא שאבלים עומדין וכל העם עוברין ומנחמים אותם. ושמע מינה [ולמד מכאן] שהנוהג הוא שהאבלים לשמאל המנחמין הן עומדין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו אבלים עומדין, וכל העם עוברין בזה אחר זה ומנחמים אותם, והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות (מתקוטטות) זו בזו, זאת אומרת: אני עוברת תחלה שאנו מכובדים ומיוחסים יותר, וזאת אומרת: אני עוברת תחלה, על כן התקינו שיהא העם עומדין והאבלים עוברין, וממילא לא יבואו לידי מחלוקת.

(חזר והלך וסיפר, סימן לדברים שתיקן ר' יוסי בציפורי).

אמר רמי בר אבא: החזיר ר' יוסי את הדבר ליושנו, למנהג הקדום, בציפורי עירו, שיהיו אבלים עומדין וכל העם עוברין. ואמר רמי בר אבא: התקין ר' יוסי בציפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה, אלא יהלך לפניה, משום מעשה שהיה שחטפו את הילד וכתמורת שחרורו אילצו את האשה לזנות. ואמר רמי בר אבא: התקין ר' יוסי בציפורי שיהיו נשים מספרות (משוחחות זו עם זו) בבית הכסא, משום ייחוד. שבתי הכסא שלהם היו מחוץ לעיר ושמא ינצל אדם לחטא את מציאותה של האשה שם. וכיון שהיא משוחחת עם אחרת — לא יתכן הדבר.

אמר רב מנשיא בר עות: שאילית [שאלתי] את רבי יאשיה רבה [הגדול] בבית עלמין של הוצל, ואמר לי הלכה זו: אין שורה של מנחמים פחותה מעשרה בני אדם, ואין האבלים עצמם מן המנין של עשרה אלה, בין שאבלים עומדין וכל העם עוברין, בין שאבלים עוברין וכל העם עומדין.

ד שנינו במשנה: כשהוא מתנחם אומרים לו: "אנו כפרתך". איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: כי [כאשר] מנחם הוא אחריני [אחרים], היכי אמר להו [כיצד הוא אומר להם]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: והוא אומר "תתנחמו". היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אילימא כי מנחמי אחריני לדידיה אמר להו איהו [אם תאמר שכאשר מנחמים אחרים אותו באבלו אומר להם הוא] "תתנחמו", ואולם דבר זה אינו מסתבר, נחשא קא רמי להו [נחש, קללה, הוא מטיל בהם] שאומר להם שאף הם יצטרכו להתנחם?! אלא יש להבין: כי [כאשר] מנחם הוא לאחריני אמר להו [את האחרים אומר הוא להם]: "תתנחמו". ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ה שנינו במשנה כי מלך לא דן ולא דנים אותו. אמר רב יוסף: לא שנו הלכה זו אלא במלכי ישראל, שהם אלימים ואינם מצייתים לכל דברי התורה, אבל מלכי בית דוד — דן המלך ודנין אותן, דכתיב [שנאמר]: "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק" (ירמיה כא, יב). ואי לא דיינינן ליה [ואם אין אנו דנים אותו], אינהו היכי דייני [הם כיצד דנים]? והכתיב [והרי נאמר] "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א), ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. שאם אדם אינו נידון אף אינו זכאי לדון אחרים. ומכאן שמעיקר הדין מלך הריהו ככל אדם מישראל, להידון ולדון.

ושואלים: אלא מלכי ישראל מאי טעמא [מה טעם] לא ידונו? ומסבירים: משום מעשה שהיה. דעבדיה [שעבדו] של ינאי מלכא [המלך] קטל נפשא [הרג נפש אדם], אמר להו [להם] שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו בעבד, ונדוננו. שלחו ליה [לו] לינאי: עבדך קטל נפשא [הרג נפש]. שדריה להו [שלח אותו להם]. שלחו ליה [לו]: תא אנת נמי להכא [בוא אתה גם כן לכאן], כי לגבי שור שנגח והמית אדם אמרה התורה "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה" (שמות כא, כט), אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו.

אתא ויתיב [בא וישב]. אמר ליה [לו] שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד וחולק לנו כבוד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים יט, יז). אמר לו המלך: לא כשתאמר אתה לי בלבד, אלא כמה שיאמרו חבריך, ואם כל בית הדין סבור כן, אעמוד.