מאתים ושבעים ושבעה, שהוא מכיל את עיקר שיטתו של ר' נחמיה שצריכים להיות בעיר מאתים ושלושים, אלא שיש להוסיף עוד אנשים כדי להשלים את מספר דייני בית הדין לשבעים, שאם יקרה שחכמי בית דין יגיעו למצב שאינם יכולים להכריע בדין ויוסיפו זוגות זוגות דיינים, הרי צריך שתהיה אפשרות להוסיף עד שבעים.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת שרבי אומר: מאתים שבעים ושמנה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמר מאתים שבעים ושבעה — הרי זה כשיטת ר' יהודה, שיש רק שבעים דיינים בסנהדרי גדולה. הא [זו] שאמר מאתים שבעים ושמונה — כשיטת רבנן [חכמים] שיש שבעים ואחד. ולכן יש להוסיף עוד אחד.

אגב שהובאה שיטת ר' נחמיה במינוי שררות בישראל תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת" (שמות יח, כא), ומסבירים שכך היו מספריהם: שרי אלפים היו שש מאות (לשש מאות אלף איש), שרי מאות היו ששת אלפים, שרי חמשים — שנים עשר אלף, שרי עשרות — ששת ריבוא (שישים אלף), נמצאו דייני ישראל כולם שבעת ריבוא (שבעים אלף) ושמונת אלפים ושש מאות, ללמד שלכל התפקידים נמצאו אנשים המסוגלים למלא אותם.

א משנה כהן גדול דן אם ראוי הוא מצד חכמתו להיות דיין, ודנין אותו כשעבר עבירה. וכן הוא מעיד לפני בית דין ואף מעידין אותו כשיש להעיד על דברים הנוגעים אליו. חולץ לאשת אחיו שמת בלא בנים, וחולצין לאשתו אם מת הוא בלא בנים, ואם מת בלא בנים אף מייבמין את אשתו אם אחיו רוצה לעשות כן. אבל הוא אינו מייבם את אשת אחיו שמת בלא בנים, מפני שהוא אסור באלמנה, ולעולם אינו יכול לקיים מצות יבום שהרי היבמה היא בהכרח אלמנה.

אם מת לו מת מקרוביו, כיון שלכהן הגדול אסור להיטמא אף לבני משפחתו, אינו יוצא אחר המטה שבה המת מיד, אלא הן, המלווים, נכסין מן העין כשנכנסים לרחוב אחר, ואז הוא נגלה באותו רחוב, הן נגלין והוא נכסה, וכך יוצא עמהן עד פתח שער העיר ומשם מוציאים את המת, שלא היו קוברים מתים בירושלים, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש כלל בזמן הלווית קרוביו, משום שנאמר: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו

"(ויקרא כא, יב). וכשהוא מנחם אחרים באבלם כשחוזרים מלקבור את המת, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והאבלים עומדים בשורה ומתנחמים, והממונה ממצעו (עומד באמצע) בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים כאשר הוא באבל, כל העם אומרים לו: "אנו כפרתך", והוא אומר להן: "תתברכו מן השמים". וכשמברין אותו סעודת הבראה לאחר שמת אחד מקרוביו, כל העם מסובין על הארץ כמקבלים על עצמם אבלותו, והוא מיסב על הספסל מפני כבוד כהונתו. בדיני המלך יש דינים דומים ושונים מאלה של הכהן הגדול.

המלך לא דן בסנהדרין ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מייבם ולא מייבמין לאשתו, שכל אלה אינם כבוד לו. ר' יהודה אומר: דבר זה איננו גזירה אלא דבר רשות הוא, אם רצה לחלוץ או לייבם — זכור לטוב, ששחרר אשת אחיו מן העיגון. אמרו לו: אין שומעין לו, שאין זה כבוד עצמו בלבד אלא כבוד המלכות.

ואין נושאין אלמנתו של המלך משום כבודו. ר' יהודה אומר: נושא המלך הבא אלמנתו של מלך אם אין איסור בכך מצד אחר, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר: "ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך" (שמואל ב' יב, ח), הרי שמותר הדבר.

ב גמרא שנינו במשנה שכהן גדול דן. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע נחשוב שיהא פסול לדון? ומשיבים: "דנין אותו" איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר], שבכך יש חידוש. ואומרים הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט], שכן אי לא דיינינן ליה [אם אין אנו דנים אותו], איהו היכי דיין [הוא כיצד דן]? והכתיב [והרי נאמר]: "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א), ואמר ריש לקיש, פסוק זה מרמז לכלל מוסרי ומשפטי: קשט עצמך תחילה, ואחר כך קשט אחרים, ומכאן גם שמי שאינו יכול להיות נידון אף אינו רשאי להיות דיין, ואם כן אין בכך חידוש!

אלא אומרים איידי [על ידי, מתוך] דקא בעי למיתני [שהוא רוצה לשנות] בהמשך שהמלך לא דן ולא דנין אותו, תנא נמי [שנה גם כן] שהכהן גדול דן ודנין אותו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], כדתניא [כפי ששנינו בתוספתא]: כהן גדול שהרג את הנפש במזיד — נהרג, ואם בשוגג — גולה, ועובר על מצות "עשה" ועל מצות "לא תעשה", והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.

ומעתה מבארים את דברי התוספתא: במזיד נהרג, פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומדוע יהא דינו שונה משל כל אדם בישראל? ומשיבים: בשוגג גולה איצטריכא ליה [צריך היה לו להשמיענו].

ותוהים: הא נמי פשיטא [דבר זה גם כן פשוט]! ומשיבים: איצטריך [נצרך הדבר] להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [הואיל ונאמר] לגבי מי שהרג בשגגה וגולה לעיר מקלט "וישב בה עד מות הכהן הגדל" (במדבר לה, כה), אימא [אמור]: כל דאית ליה תקנתא [שיש לו תקנה] בחזרה — ליגלי [שיגלה], דלית ליה תקנתא [שאין לו תקנה] בחזרה — לא ליגלי [יגלה], והכהן הגדול אין לו תקנה זו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: