אי לאפוקי [אם להוציא, למעט, לשלול] מדברי רבא, שמכשיר עדות של שלישי בראשון — הלא אינו חולק על דברי ר' אבא שהכשיר שני בשלישי, אלא מוסיף הוא עליהם! אי [אם] כדברי מר בר רב אשי שהכשיר עדות של סב ונכדו — הרי כבר פסקנו לעיל במפורש כי לית הלכתא [אין הלכה] כמר בר רב אשי! אי לאפוקי [אם להוציא] מדברי שמואל ורב ששת ורב פפא, שמי שנסתמא יכול להעיד על מה שראה קודם לכן — הא איתותבו [הרי כבר הופרכו] מברייתא!

אלא נאמרו הדברים לאפוקי [להוציא] ממה שאמר ר' יוחנן, שאינו נאמן להעיד על תינוק בין הבנים שהוא בכור, ומאתקפתא [ומקושייתו] של מר בר רב אשי על דברי ר' אבא, בענין המודה במקצת חוב שבשטר ועדים מעידים שפרעו כולו, שלדעת מר בר רב אשי אינו חייב שבועה.

א שנינו במשנה: המחלק נכסיו על פיו, בצוואת שכיב מרע, באופן שריבה לאחד מבניו ומיעט לאחד, כל זמן שאמר לשון מתנה בנוסף ללשון ירושה, אם בתחילה או בסוף או באמצע — דבריו קיימים. ומבררים דברים אלה: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] לשון מתנה בתחלה, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] לשון מתנה באמצע, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] בסוף?

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן בהסבר המשנה: אם אמר "תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה" — זו היא לשון מתנה בתחלה, אם אמר "ויירשה ותנתן לו" — זו היא לשון מתנה בסוף, "יירשה ותנתן לו ויירשה" — זו היא מתנה באמצע. ויש לסייג הלכה זו:

דוקא שאמר לשונות אלה של ירושה ומתנה באדם אחד ושדה אחת, אבל אם אמר באדם אחד ושתי שדות (כגון "יירש ראובן שדה פלונית ותינתן לו שדה אלמונית"), או שדה אחת ושני בני אדם (כגון "יירש ראובן חצי שדה זו, ותינתן לשמעון מחציתה האחרת") — לא, שאנו אומרים שמה שנאמר בלשון מתנה — יינתן כדבריו, אך מה שאמר בלשון ירושה אינו חל.

ר' אלעזר אומר: אפילו בזמן שאמר על אדם אחד ושתי שדות, או שאמר על שדה אחת ושני בני אדם, גם כן דבריו קיימים, לפי שמכל מקום הזכיר לשון מתנה לגבי אותו דבר שהזכיר בו לשון ירושה, אבל בשתי שדות ושני בני אדם — לא, שיש כאן שתי הוראות על שני דברים שונים, ובכל אחד יש לדון לפי עניינו.

ובענין זה מסופר, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: מי שאמר "תנתן שדה פלונית לפלוני, ויירש פלוני אחר שדה פלונית אחרת ", במקרה זה ר' יוחנן אומר: קנה גם זה שקיבל שדה בלשון ירושה, ר' אלעזר אומר: לא קנה.

אמר ליה [לו] אביי לרבין: אנחתת לן חדא ואתקפת לן חדא [הנחת, הקלת לנו בשמועה אחת שהבאת, והקשית עלינו באחת], שכן בשלמא [נניח] מדברי ר' אלעזר על דברי ר' אלעזר לא קשיא [אינו קשה], כי אפשר לומר: כאן שאמר שקנה, מדובר באדם אחד ושתי שדות, ואילו כאן שאמר שיש אופן שלא קנה — מדובר בשני בני אדם ושתי שדות.

אלא מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן קשיא [קשה], שהרי לעיל אמר רב דימי בשמו שרק באדם אחד ושדה אחת דבריו קיימים, ואילו לדבריך, אף בשני בני אדם ובשתי שדות דבריו קיימים!

השיב לו רבין: בדבר זה אמוראי נינהו [מחלוקת אמוראים היא] של רב דימי ושלי, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוחנן.

והביא רבין דעה נוספת בענין זה, וריש לקיש אמר: לא קנה בשני אנשים ושתי שדות עד שיאמר "פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום".

ומעירים: דבר זה בענין לשון מתנה וירושה באנשים שונים ובשדות שונים, שנחלקו בו אמוראי ארץ ישראל, שנוי גם בפלוגתא [במחלוקת] של אמוראי בבל. אמר רב המנונא: לא שנו שכשמשתמש גם בלשון מתנה יכול להרבות לאחד מבניו, אלא באדם אחד ושדה אחת, אבל באדם אחד ושתי שדות, או בשדה אחת ושני בני אדם — לא. ורב נחמן אמר: אפילו באדם אחד ושתי שדות, וכן בשדה אחת ושני בני אדם אם אמר לשון מתנה, אבל בשתי שדות ושני בני אדם — לא. ואילו רב ששת אמר: אפילו בשתי שדות ושני בני אדם.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אני אומר את דעתי זו]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שכיב מרע, או היוצא לדרך רחוקה, האומר לאפוטרופוסים: "תנו שקל לבני בכל שבת (שבוע) "להוצאותיהם, וראוין הבנים לפי צרכיהם ליתן להם סלע, שהוא שני שקלים, לכל שבוע — נותן להן האפוטרופוס סלע. ואם אמר "אל תתנו להן אלא שקל", ומשמע שהקפיד על קיום דבריו בדיוק — אין נותנין להן אלא שקל אף שצרכיהם מרובים מכדי שקל לשבוע. ואם אמר "אם מתו