איפכא מתנינן לה [ההיפך אנו שונים אותה], כלומר, אנו גורסים שדייני גולה הם שפסקו שגובה מחצה, והוא כשיטת רבא.

א משנה כהמשך למשנה הקודמת (לעיל בבא בתרא סח,ב) אומרת המשנה כי המוכר את השדה, אף שאמר לקונה שמוכר לו כל מה שבתוכה, לא מכר לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, בין שהיו חרבין (לא פעילים), בין שהיו ישובין, שכל אלו אינם חלק מן השדה עצמו. וצריך המוכר ליקח (לקנות) לו דרך מן הקונה, כדי שיוכל להגיע לאותם דברים ששייר לעצמו. אלו דברי ר' עקיבא, שסבור שכל מוכר הריהו מוכר בעין יפה, ומשום כך מה שלא פירש שמשייר לעצמו — לא שייר, ולכן לא שייר לעצמו גם דרך לאלה, וצריך לקנות זכות זו מן הקונה. וחכמים אומרים: אינו צריך, שכיון ששייר את כל אלה, ודאי שייר לעצמו גם דרך אליהם.

ומודה ר' עקיבא, בזמן שאמר לו שהוא מוכר לו את השדה ופירש "חוץ מאלו", שאינו צריך ליקח לו דרך, שכיון שהוסיף בדבריו במפורש שהוא משייר את אלה, אף שממילא נשארו שלו — בוודאי התכוון גם לדרך אליהם. במקרה אחר, שמכרן את הבור ואת הגת, לאחר והשדה שייר לעצמו — ר' עקיבא אומר: הקונה אינו צריך ליקח לו דרך, שהרי לשיטתו מוכר בעין יפה מוכר, ומכר לו גם דרך לאותם דברים. וחכמים אומרים: צריך ליקח לו דרך.

ומעירים: במה דברים אמורים — במוכר, אבל בנותן מתנה — ודאי נותן את כולה וכל המצוי בה. וכן האחין היורשים שחלקו בנכסי אביהם, זכו בשדה, כלומר, כל אחד כשזכה בשדה — זכו בכולה בכל מה שמצוי בה. וכן המחזיק העושה חזקה בנכסי הגר, אם החזיק בשדה — החזיק בכולה.

המקדיש את השדה — הקדיש את כולה; ר' שמעון אומר: המקדיש את השדה — לא הקדיש את כל הדברים המצויים בשדה, אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, אבל לא בור או גת וכיוצא בהם.

ב גמרא על ההבחנה האמורה במשנה בין מתנה למכר לענין שיור, שואלים: מאי שנא [במה שונה] מכר ומאי שנא [ובמה שונה] מתנה? פירש יהודה בן נקוסא לפני רבי: ההבדל הוא שזה פירש וזה לא פירש.

ותוהים על כך: האי [זה] זה פירש וזה לא פירש, הלוא זה לא פירש וזה לא פירש הוא, שהרי בשני המקרים לא פירש המוכר מה הוא משייר! אלא הכוונה היא כך: במכר, זה הקונה היה לו לפרש ולדרוש כל מה שאינו חלק בלתי נפרד מן השדה, ומשלא עשה כן — הפסיד. ואילו במתנה זה מקבל המתנה לא היה לו לפרש, שאין זו דרך מקבלי מתנה.

מסופר, ההוא [אחד] שאמר להו [להם]: הבו ליה לפלניא ביתא [תנו לו במתנה לפלוני בית שלי] שמחזיק (מכיל) מאה גולפי [חביות], אשתכח דהוה [נמצא שהיה] ברשותו בית שמחזיק מאה ועשרין [ועשרים] חביות, אמר מר זוטרא: אין לו בבית אלא שטח שפירש, ולא את כל הבית, כי מאה אמר ליה [לו], מאה ועשרין לא אמר ליה [לו].

רב אשי אמר: מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: במה דברים אמורים — במוכר, אבל בנותן מתנה — נותן את כולן? אלמא [מכאן אנו אומרים] כי מאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], הכא נמי [כאן גם כן] מאן דיהיב [מי שנותן] מתנה — בעין יפה יהיב [נותן], ולא דקדק בשיעורים, והתכוון לבית זה שמחזיק יותר ממאה חביות.

ג שנינו במשנה: המקדיש את השדה — הקדיש את כולה. אמר רב הונא, אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים]: הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו — הרי זה לא קנה קרקע אלא את האילנות בלבד, אם מכר קרקע לחבירו ושייר שני אילנות לפניו (לעצמו) — יש לו קרקע לאילנות הללו. ומסבירים הלכה זו: ואפילו לשיטת ר' עקיבא שאמר שמוכר בעין יפה מוכר ולא משייר לעצמו, הני מילי [דברים אלה אמורים] גבי [אצל] בור ודות, דלא קא מכחשי בארעא [שאינם מכחישים את הקרקע], ולכן אינו רואה צורך להבטיח עצמו מפני טענות של קונה הקרקע. אבל אילנות דקא מכחשי בארעא [שמכחישים את הקרקע] ביניקתם ממנה,