ואי [ואם] לא — לא מיסתגי להו [יכלו ללכת], אלא יצטרכו לעבור לעבר הנהר השני, ואם כן אין טעם בקציצת חלק משפת הנהר בלבד.

מסופר: רבה בר רב נחמן הוה קא אזיל בארבא [היה מהלך באניה] חזא ההוא אבא דקאי אגודא דנהרא [ראה אותו יער המצוי על שפת הנהר ממש] שלא קצצו ופינו בו דרך לנגדים. אמר להו [להם] לאנשים שעמו: דמאן [של מי הוא יער זה]? אמרו ליה [לו]: של רבה בר רב הונא הוא. אמר רבה בר רב נחמן, הרי זה כעין שנאמר: "ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה" (עזרא ט, ב), שחכם מפורסם אינו נוהג כהלכה. אמר להו [להם]: קוצו קוצו [קצצו קצצו] ופנו את הדרך!

אתא [בא] רבה בר רב הונא אשכחיה דקייץ [ומצא את יערו שהוא קצוץ] והרי כאמור צדק הוא במה שלא קצץ, ולכן כעס ואמר בלשון קללה: מאן קצייה [מי שקצצו] את היער הזה — תקוץ ענפיה [יקצצו ענפיו]. ואומרים: כיון שיצאה קללה זו מפיו, אף על פי שלא ידע מי עשה זאת, מכל מקום קללת חכם נתקיימה, כולהו שני [כל שנותיו] של רבה בר רב הונא, כל עוד היה חי, לא אקיים ליה זרעא [התקיים לו זרע] לרבה בר רב נחמן, שהיו ילדיו ("ענפיו") מתים בחייו.

א אמר רב יהודה: הכל משתתפים בתשלום לאיגלי גפא [עבור בניית חומת העיר], ואפילו מיתמי [מיתומים] לוקחים לצורך זה, אבל רבנן [מן החכמים] לא. מאי טעמא [מהו טעם] הדבר — רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם צריכים שמירה], שזכות תורתם משמרתם. לכריא דפתיא [לכריית בורות, או בארות] לצורך שתייה לוקחים ואפילו מרבנן [מחכמים].

ולא אמרן [אמרנו] שאף החכמים משתתפים בכריית הנהר, אלא דלא נפקא באוכלוזא [שאין יוצאים באוכלוסיה] ובני העיר אינם עושים את העבודה בעצמם, אלא רק משלמים עבור פועלים. אבל לאוכלוזא לא [אם יוצאים באוכלוסיה] — לא, והטעם: משום דרבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו [שחכמים אינם בני יציאה בתוך הקהל לעשות עבודה בפומבי].

אמר רב יהודה: לכריא דנהרא [לכריית הנהר], שהיו חופרים מפעם לפעם ומעמיקים את אפיקו שלא יסתם — תתאי מסייעי עילאי [התחתונים שליד מורד הנהר מסייעים לעליונים] לכרות ולתקן את הנהר, אבל עילאי לא מסייעי תתאי [העליונים אינם מסייעים לתחתונים], שהרי הנמצאים במורד הנהר שותפים בהנאה שיהיה הנהר כרוי עד המקום שלהם, ולא להיפך. וחילופא במיא דמיטרא [וחילוף, היפך הדברים, כשחופרים תעלה כדי להפטר ממי הגשמים] ששם העליונים הם המעוניינים בכך, ועל כן התחתונים אינם מסייעים להם, ולהיפך, הם צריכים לסייע לתחתונים.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: היו חמש גנות המסתפקות (המקבלות צרכיהן במים) ממעין אחד, ונתקלקל המעיין — כולם מתקנות עם העליונה. נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה. וכן אם היו חמש חצרות שהיו מקלחות מים ממי גשמים לביב אחד ונתקלקל הביב — כולן מתקנות עם התחתונה, נמצאת העליונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה. והוא כדברי רב יהודה.

ב אמר שמואל: האי מאן דאחזיק ברקתא דנהרא [מי שמחזיק בשפת הנהר], שהיו משאירים כרגיל את שפת הנהר פנויה קצת, לאפשר לפרוק ולטעון שם, וכיון שהשטח היה פנוי יכול היה אדם לבוא ולהשתמש לפי שעה בשטח הפנוי הזה לחרוש ולזרוע בו — חציפא הוי [חצוף הוא], אבל סלוקי [לסלק] — לא מסלקינן ליה [אין מסלקים אותו], שהרי המקום הוא כעין מקום הפקר. והאידנא דקא כתבי פרסאי [ועכשיו שכותבים הפרסים] לאדם שקונה אחוזה ליד הנהר: קני [קנה] לך את השדה עד תוך הנהר שיעור שיהא מלי צוארי סוסיא מיא [מלוא צווארו של הסוס בתוך המים] — סלוקי נמי מסלקינן ליה [מסלקים אותו גם כן], שהרי השטח שייך לבעל השדה.

אמר רב יהודה אמר רב: האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי [מי שהחזיק בקרקע בין שני אחים או בין שני שותפים] והוא גורם להם על ידי כך קשיים, חציפא הוי [חצוף הוא], ואולם סלוקי [לסלק] — לא מסלקינן ליה [אין מסלקים אותו], שהרי אין להם תביעה ממשית עליו. ורב נחמן אמר: נמי מסלקינן [גם כן מסלקים אנו אותו], כי אין לו לאדם לעשות דבר שגורם נזק לחבירו. ואי [ואם] קובלים עליו משום דינא דבר מצרא [דין בר מיצר], שהיו להם שדות סמוך לשדה זה מצד אחר — לא מסלקינן ליה [אין מסלקים אותו].

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: אפילו אם הוא בא בתביעה משום, מכוח, דינא דבר מצרא [דין של בן מיצר] — מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו], משום שנאמר: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח), ואין לו לאדם לעשות דבר שאינו ישר וטוב, גם אם יש לו זכות לכך מן הדין.

על פי הלכות אלה שואלים: אם אתא אימליך ביה [בא הזר להמלך בו], באחד מבעלי השדות ואמר ליה [לו]: האם איזיל איזבון [אלך ואקנהו]? ואמר ליה [לו]: זיל זבון [לך קנה] ואין אני מעכב בידך, האם צריך למיקנא מיניה [לקנות ממנו], לעשות עמו קנין על הסכמה זו, או לא, ודי בהבטחה בלבד? רבינא אמר: לא צריך למיקנא מיניה [אינו צריך לקנות ממנו], נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעי אמרו]: צריך למיקנא מיניה [לקנות ממנו]. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא] שצריך למיקנא מיניה [לקנות ממנו].

ומעירים: והשתא דאמרת [ועכשיו שאתה אומר] שצריך למיקנא מיניה [לקנות ממנו] את הזכות, אי [אם] לא קנו מיניה [קנה את הזכות ממנו], אם אייקור וזול [התייקר או הוזל השדה], הרי הוא ברשותיה [ברשותו של בן המיצר], שכן קנייתו של הקונה אינה נחשבת, שהרי מסלקים אותו מן הקנין.

אם הקונה הזה זבן במאה ושוי מאתן [קנה במאה והיה השדה שווה מאתים], חזינא [רואים אנו]; אי לכולי עלמא קא מוזילא ומזבין [אם לכל העולם היה מוזיל ומוכר] — יהיב ליה [נותן לו] מאה ושקיל ליה [ולוקח אותו], שהרי יכול היה בן המיצר עצמו לקנותו במאה. ואי [ואם] לא, שעשה טובה רק לקונה זה — יהיב ליה מאתן ושקיל ליה [נותן לו מאתים דמי השדה ויקח אותו].

ולהיפך: אם זבן במאתן ושויא [קנה במאתים ושווה] הקרקע מאה, סבור מינה, מצי אמר ליה [סבורים היו שיכול לומר לו]: לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתיך] ולא לעוותי [לעוות, לקלקל], וכיון שקנין זה אינו נשאר ברשותך, הרי אתה כשלוחי, ואם טעית אין אני מוכן לשלם יותר ממאה. אמר ליה [לו] מר קשישא [המבוגר] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: הכי אמרי נהרדעי [כך אומרים חכמי נהרדעא] משום (בשם) רב נחמן: אין אונאה לקרקעות, לפי שאין להם מחיר קצוב אמיתי, ולכן אינו יכול לומר ששילם יותר מהמחיר.

אם זבין ליה גריוא דארעא במיצעא נכסיה [מוכר לו אדם לחבירו בית סאה של קרקע באמצע נכסיו] ושדות המוכר מקיפים אותו מכל צד, חזינן [רואים אנו] את הקרקע הזאת, אי [אם] עידית היא, אי [אם] זיבורית היא כיון שהיא מיוחדת במינה משום טיבה — זביניה זביני [מכירתו מכירה] ואין בני המיצר של המוכר יכולים לעכב בידו, שהרי אין שדותיהם גובלים ממש בחלקה זו.