בעישורייתא וחומשייתא [בעשרות וחמישיות], שיש לשער שבעל הכסף מנה עשר עשר או חמש חמש וטעה בספירה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ואי [ואם] הנותן איניש תקיפא [אדם תקיף] הוא דלא יהיב [שאיננו נוהג לתת] בדרך כלל מתנה מאי [מה נאמר]? האם נניח שהיתה זאת טעות? אמר ליה [לו]: דלמא מיגזל גזליה ואבלע ליה [שמא פעם גזל ממנו ועכשיו הבליע לו] בחשבון את דמי הגזילה בלא לפרש שהוא משיב לו את גזילו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגוזל את חבירו והבליע לו את סכום הגזילה בחשבון של סכום אחר שחייב לו, והחזיר לו בדרך זו — יצא ידי חובת השבת הגזילה.

ושואלים: ואי איניש דאתי מעלמא, [אם היה הנותן אדם שבא מבחוץ] שלא שקיל וטרי בהדיה, מאי [נשא ונתן אתו, מה]? האין זו הוכחה שהיתה זו טעות? אמר ליה [לו]: דלמא איניש אחרינא גזליה, [שמא אדם אחר, ממכריו גזלו] ואמר ליה [לו] לאיש הזה: כי יזיף [כאשר ילוה] פלוני פשיטי מינך [מטבעות כסף ממך] — אבלע ליה [הבלע לו] בחשבון, שיתכן שנקט בדרך זו של השבת הגזילה כדי שלא להתבייש בכך.

א אמר רב כהנא: הוה יתיבנא בשילהי פרקי [הייתי יושב בקצה בית המדרש] של רב, ושמעית דקאמר "קרי קרי" [ושמעתי שאמר "דלעות דלעות"] ולא ידענא מאי קאמר [ידעתי מהו אומר], שלא שמע במה היה מדובר. בתר דקם [אחר שעמד] רב ממקומו ויצא, אמרי להו [אמרתי להם] לתלמידים: מאי "קרי קרי" דקאמר [מה הן "דלעות דלעות" שאמר] רב?

אמרו לי: הכי קאמר [כך אמר] רב: האי מאן דיהיב זוזי לגינאה אקרי [מי שנתן כסף לגנן עבור דלעות], וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא [והולכות, המחיר הרגיל שמשלמים הוא, עשר דלעות בנות אורך של זרת] בדינר ואמר ליה [לו] הגנן לקונה: אם תיתן לי עכשיו את הכסף יהבינא לך בני גרמידא [אתן לך דלעות באורך אמה] לאחר זמן באותו מחיר, במקרה זה, אם איתנהו [ישנן בידו] — שרי [מותר], ואם ליתנהו [אינן בידו] — אסור, שאם יתן לו דלעות גדולות לאחר זמן במחיר של דלעות קטנות יש בכך משום ריבית.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, ומה חידש רב? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דממילא קא רבו [שמעצמן הן גדלות] — שפיר דמי [יפה הדבר], שאין הגנן בא ומוסיף דבר חדש אלא רק ממתין לגידול הדלעות מעצמן ואינו עושה מעשה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שאף זה נקרא ריבית.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] היא הלכה זו שאמר רב בענין הדלעות — כי האי תנא [כשיטת תנא זה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ההולך לחלוב את עזיו, ולגזוז את רחליו, ולרדות את כוורתו, מצאו חבירו ואמר לו החקלאי לחבר: מה שעזי חולבות מכור לך, מה שרחלי גוזזות מכור לך, מה שכוורתי רודה מכור לך, וכל זאת בעד סכום מסויים, בלא לדעת בדיוק כמה יקבל הקונה — הרי זה מותר.

אבל אם אמר לו: מה שעזי חולבות, כך וכך מכור לך, מה שרחלי גוזזות כך וכך מכור לך, מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך — אסור, שכן הוא מוסיף על הכמות בשל הקדמת התשלום. ואף על גב דממילא קא רבו [ואף על פי שמעצמם הם גדלים], כיון דליתנהו בההיא שעתא [שאנם נמצאים באותה שעה] — אסור.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רבא: ההלכה היא כיון דממילא קא רבו [שמעצמם הם גדלים] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] ואין בכך משום ריבית. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם אמר לו "מה שעיזי חולבות... כך וכך" — אסור!

ומשיבים: יש לחלק, התם לאו מיניה קא רבו [שם בחלב ובצמר לא ממנו עצמו הוא גדל], שאינו נותן לו בעתיד מן החלב הנמצא כעת, דשקלי ליה להאי ואתי אחרינא בדוכתיה [שהרי לוקחים חלב זה ובא אחר במקומו]. הכא מיניה קא רבו [כאן, כגון בדלעות, ממנו עצמו הן גדלות], דכי שקלי ליה להאי [שהרי כאשר לוקחים מזה] לא אתי אחרינא בדוכתיה [בא אחר במקומו], ולכן כשמוכר לו את הפרי עכשיו הרי כל שמוסיף וגדל פרי זה — כאילו היה כל הזמן ברשות הקונה.

ב אמר אביי: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה [מותר לו לאדם לומר לו לחבירו]: הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא [זוזים עבור חבית יין], אי תקפה [אם תחמיץ] — הרי היא ברשותך ואחריותך עליה, אי יקרא אי זילא [אם תתייקר או תוזל] — הרי היא ברשותי, שאני מקבל עלי את אחריות ההפסד אם יוזל המחיר. אמר ליה [לו] רב שרביא לאביי: