לפני יאוש, שכיון שאין פה יאוש, הרי שינוי רשות בלבד (של הירושה) אינו מפקיע אותו מרשות הבעלים הראשונים.

רב אדא בר אהבה מתני להא [היה שונה את זו], את הערתו של רמי בר חמא, אהא [על ברייתא זו], ששנינו: הניח להן, ליתומים, אביהן מעות של רבית שלקח באיסור, אף על פי שיודעין שהן של רבית — אין חייבין להחזיר. ועל כך אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: רשות יורש כרשות לוקח דמי [נחשבת], וקנו את כספי הריבית להיות כשלהם.

ואילו רבא אמר: לעולם אימא [אומר] לך כי רשות יורש לאו [לא] כרשות לוקח דמי [נחשבת] ואין זה כשינוי רשות, ושאני הכא [ושונה כאן] הדין לענין רבית משום שאמר קרא [הכתוב]: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), וההדגשה בכתוב באה לומר אהדר ליה כי היכי דנחי בהדך [החזר לו כדי שיחיה עמך], וכיון שדווקא מכך נובע חיוב ההשבה (ולא מחמת שממון זה גזול בידו) יש לומר כי לדידיה קא מזהר ליה רחמנא [לו עצמו, למלוה בריבית, מזהירה אותו התורה], לבריה לא מזהר ליה רחמנא [את בנו אין מזהירה התורה].

ומעירים: מאן דמתני לה [מי ששונה את זו], הערתו של רמי בר חמא על הברייתא ומדייק ממנה שרשות יורש כלוקח, למרות שיש הסבר אחר שניתן לתת לדבר, כל שכן שהוא שונה אותה אמתניתין [על משנתנו] שאין לה הסבר אחר. ואולם מאן דמתני לה אמתניתין [מי ששונה אותה על משנתנו], יש לומר שדווקא ממנה הוא מדייק כך, אבל על הברייתא הוא סבור שרמי בר חמא כשיטת רבא מתני לה [הוא שונה אותה]. שאין זה משום שרשות היורש כרשות לוקח, אלא משום שלענין ריבית אין הבנים מחוייבים בהשבה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הגוזל ומאכיל את בניו את הגזילה שגזל — הרי הם פטורין מלשלם לנגזל את דמי הגזילה. ואם הניח לפניהם את הגזילה, אם היו הבנים גדולים — חייבין לשלם, ואם היו קטנים — פטורין מלשלם. ואם אמרו הבנים הגדולים לנגזל שתבעם: אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך ואין אנו יודעים אם פרע לך את תשלום הגזילה בכסף — הרי הם פטורין.

ותוהים: משום דאמרי [שאומרים] "אין אנו יודעין", משום כך פטורים?! הרי ברור שיש גזילת אביהם בידם, וכיצד נפטרים מלהחזירה בטענת ספק של שמא השיבה אביהם? אמר רבא: אין מדובר בטענת ספק, אלא בטענת ודאי, והכי קאמר [כך אמר] בברייתא, גדולים שאמרו: יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך, ולא פש [נשאר] לך גביה [אצלו] ולא מידי [דבר], שהוא פרע הכל — הרי הם פטורין.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הגוזל ומאכיל בניו — הרי הם פטורין מלשלם. אם הניח לפניהם ואכלום — בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם. ותוהים: קטנים מי מיחייבי [האם הם חייבים]? לא יהא דינם אלא דאזיק אזוקי [שהזיקו] הם עצמם, והרי קטנים אינם חייבים לשלם מה שהזיקו! אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הברייתא: אם הניח לפניהם ועדיין לא אכלום — בין גדולים בין קטנים חייבין להחזיר.

אמר רבא: הניח להם ליתומים אביהם פרה שאולה — משתמשין בה גם לאחר מותו כל ימי שאלתה, ואולם אם מתה הפרה במשך זמן זה — אין חייבין באונסיה כדין שואל, שההתחייבות לשלם עבור האונס היתה רק של האב ולא של יורשיו. אם כסבורים הם היתומים שפרה זו של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה — משלמין דמי בשר בזול ולא את כל הנזק. ומוסיף רבא: אם הניח להם אביהם אחריות נכסים, כלומר, קרקעות — חייבין לשלם.

הלכה אחרונה זו, איכא דמתני לה ארישא [יש ששונה אותה, מייחס אותה, על ראשית דברי רבא], לומר שאף שפטורים הבנים מאונסיה של פרה, אם השאיר אביהם אחריות נכסים — משלמים, שחובת התשלום חלה בזמן שאביהם שאל את הפרה, ונכסיו נשתעבדו לכך, ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונה אותה על הסוף] במקרה שטבחוה ואכלוה.

ומבררים את השיטות: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה אותה על ראשה], כל שכן ששונה אותה גם אסיפא [על סופה], שהיורשים משלמים על האונס אם יש אחריות נכסים, וכל שכן שמשלמים על מה שאכלוה בעצמם. ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על שיטת רב פפא שיובאו דבריו להלן. ואולם מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותה על סופה], שכשטבחוה ואכלוה משלמים מנכסי אביהם, אבל ארישא [על ראשה] שמשלמים מנכסיו על אונסיה של הפרה — הוא לא שונה אותה. והיינו [והרי זו] כשיטתו של רב פפא. ומה עניינה?

— שאמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו, שגנב פרה לפני שבת, וטבחה בשבת — חייב בתשלומים, משום שכבר חייב בתשלום על הגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת שבטביחה. אבל אם היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת — פטור מלשלם, משום שאיסור שבת שבטביחה ואיסור גניבה שנעשה גם הוא על ידי הטביחה, ומחייבו ממון, באין כאחד, ואין אדם משלם ממון על מעשה שעשה שיש בו גם חיוב מיתה. ומכאן משמע שלדעת רב פפא אין חיוב האונסים חל על השואל משעת השאילה (שקדמה לשבת) אלא משעת האונס עצמה. ומשום כך אף לענייננו — אין נכסי האב משתעבדים מתחילה לתשלום אונסיה של הפרה.

הדעות החולקות בענין חיוב תשלום בנים קטנים של גזלן, שהובאו בשתי ברייתות שונות לעיל, מובאות יחד בברייתא נוספת שתנו רבנן [שנו חכמים] על מה שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה, כג): מה תלמוד לומר "אשר גזל"? מדוע לא הסתפק הכתוב באומרו "והשיב את הגזילה"? — הכוונה היא ללמדנו: יחזיר כעין שגזל, כלומר, את מה שגזל.

מכאן אמרו: הגוזל ומאכיל את בניו — פטורין מלשלם, כיון שגזילה שגזל אינה קיימת עוד. אם הניח לפניהן את הגזילה — בין גדולים בין קטנים חייבין. משום [בשם ] סומכוס אמרו: גדולים חייבין, קטנים פטורין וכפי שמוסבר להלן, טעמו הוא משום שכדי להוציא מידם צריך להעמידם בדין, וקטן אינו ראוי עדיין לכך.

מסופר : בר חמוה [בן חמיו, גיסו] של ר' ירמיה שהיה עדיין קטן, טרק גלי באפיה [סגר את דלתות בית אביו בפני] ר' ירמיה ולא הניח לו להחזיק בבית או בחדר שטען עליו ר' ירמיה ששלו הוא, אתא לקמיה [בא ר' ירמיה לפני] ר' אבין בתביעה על גיסו,

אמר לו ר' אבין: שלו הוא תובע, ואין אתה יכול להוציא מידו. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה [והרי אני יכול להביא עדים שהחזקתי בו בדבר זה בחיי אביו], משום שאביו מכר לי אותו! אמר ליה [לו]: וכי מקבלין בית דין עדים