בתלתא [בשלישי בשבת] אמר וציוה להו [להם, אותם] את מצות הגבלה בארבעה בשבת עבוד [עשו] פרישה. ואילו רבנן סברי [וחכמים סבורים]: בתרי בשבא איקבע ירחא [בשני בשבת נקבע ראש החודש], בתרי בשבא [ובשני בשבת] לא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר], משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], בתלתא [בשלישי בשבת] אמר להו [להם]: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, ו). בארבעה אמר להו [להם] מצות הגבלה, ובחמישי בשבת עבוד [עשו] פרישה. מיתיבי [מקשים] על כך: והרי בכתוב נאמר "ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם" (שמות יט, י), והרי שהפרישה היתה ליומיים בלבד, וקשיא [קשה] אם כן לשיטת ר' יוסי שאמר ששלושה ימים פרשו!

ומתרצים, אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו על הימים שקבע הקדוש ברוך הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו. והם: הוסיף יום אחד מדעתו לפרישה לפני מתן תורה. ופירש מן האשה לגמרי לאחר מתן תורה, ושבר את הלוחות אחר מעשה העגל.

א ומבארים את הדברים: זה שהוסיף יום אחד מדעתו, מאי דריש [מה, על סמך מה, דרש] שהחליט להוסיף יום אחד? שאמר: כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא "היום ומחר" צריך שיהיה היום כמחר; מה למחר יהא זה יום ולילו עמו, שאף בלילה הקודם לו ינהגו מצוות פרישה, כמו כן אף היום לילו עמו. וכיון שנאמרה לו נבואה זו בשעות הבוקר ולילה דהאידנא נפקא ליה [והלילה של עכשיו, היום יצא, עבר לו], שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא [למד ממנה כי שני ימים לפרוש הם חוץ מהיום של עכשיו] ודחה את מצוות הפרישה ביום אחד. ומנלן [ומנין לנו] שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו — שלא שריא [שרתה] השכינה עד צפרא דשבתא [בוקר יום השבת] כפי שקבע משה.

ופירש מן האשה, מאי דריש [מה, על סמך מה, דרש] שהחליט על פרישה מוחלטת זו — נשא קל וחומר בעצמו; אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, ועוד שקבע להן זמן מתי יהא גילוי שכינה, עם זאת אמרה תורה "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו), אני, שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן — על אחת כמה וכמה שחייב אני בפרישה. ומנלן [ומנין לנו] שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו — דכתיב [שכן נאמר] לאחר מתן תורה: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז) וכוונתו — לבתיכם ולנשיכם, וכתיב בתריה [ונאמר אחריו] שלמשה אמר: "ואתה פה עמד עמדי" (שמות יט, כח), הרי שלא הותר למשה לשוב לביתו, ועליו להיות מוכן תמיד לקבלת דבר ה'. ואית דאמרי [ויש שאומרים] ראיה אחרת שהסכים ה' על ידו, שכאשר התרעמו אהרן ומרים על משה שפירש מאשתו, אמר הקדוש ברוך הוא: "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (במדבר יב, ח), הרי שהסכים ה' שיפה עשה.

ומה ששבר את הלוחות, מאי דריש [מה, על סמך מה, דרש] שהחליט לשברן — אמר: ומה פסח שהוא אחד בלבד מתרי"ג מצות, אמרה תורה ביחס אליו "ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג), ומפרשים שהכוונה אינה רק לגוי ("בן נכר") ממש, אלא אף לישראלי מומר. וכאן הלא מדובר ביחס להתורה כולה וישראל הרי היו משומדים באותה שעה, שהרי היו עובדים לעגל, ועל אחת כמה וכמה שאינם ראויים לקבל את התורה. ומנלן [ומנין לנו] שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו — שנאמר: "הלוחות הראשונים אשר שברת" (שמות לד, א) ואמר ריש לקיש: "אשר" כאן משמעו — יישר כחך ששיברת.

ב תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת: והלא נאמר "והיו נכנים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שמות יט, יא), הרי שאמר הקדוש ברוך הוא שתינתן התורה רק אחר שני ימי פרישה, קשיא [קשה] לר' יוסי, ומתרצים: הא אמרינן [הרי אמרנו] יום אחד הוסיף משה מדעתו. תא שמע [בוא ושמע] ראיה נגד זה ממה ששנינו בברייתא: האמור בתורה "ליום השלישי" כוונתו — שלישי בחדש ושלישי בשבת, הרי שראש החודש היה ביום הראשון, וקשיא [קשה] אם כן לרבנן [לשיטת חכמים]! ומשיבים: אמרי [יכולים לומר] לך רבנן [חכמים]: הא מני [ברייתא זו שיטת מי היא] — שיטת ר' יוסי היא, ואין להקשות אם כן ממנה לשיטת חכמים.

ולשיטתם שלישי למאי [למה]? לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]. ששנינו: נאמר "וישב משה את דברי העם אל ה'"(שמות יט, ח), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט).

ושואלים: מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ומה אמר להם משה לישראל, ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה? שלא נתפרש בכתובים שום דבר מסויים של ציווי שאמר ה' והודיעו משה לפני ישראל וקיבלוהו עליהם! אלא יש לומר כי זו מצות הגבלה שאמר לעם וקיבלו עליהם, וחזר והודיע לה' שקיבלו עליהם, אלו דברי ר' יוסי בר יהודה. רבי אומר: בתחילה פירש עונשה של תורה וכל הקשיים שבה, דכתיב [שכן נאמר]: "וישב משה", ומדרשו: שאמר דברים שמשבבין (משברים. רה"ג) דעתו של אדם, ולבסוף פירש מתן שכרה, דכתיב [שכן נאמר]: "ויגד משה", ומשמעו — דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שבתחילה פירש להם מתן שכרה, דכתיב [שכן נאמר]: "וישב משה" ומדרשו — שהוא דברים שמשיבין ומרגיעים דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה, דכתיב [שכן נאמר]: "ויגד משה" — דברים שקשין לאדם כגידין (לענה).

ג תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר ממה ששנינו בברייתא: שיום הששי היה אז ששי בחודש וששי בשבת, ואף זה קשיא לרבנן [קשה לשיטת חכמים]! ומשיבים: הא נמי [ברייתא זו גם כן] כשיטת ר' יוסי היא. ואם כן לדברי חכמים ששי זה למאי [למה], לאיזה חשבון נמנה? רבא אמר: