סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

ואם עמד, נעצר, בעל קורה ונתקלה החבית בקורה ונשברה — חייב, שהרי בעל החבית אינו יודע שיעמוד, וממשיך בהילוכו ונתקל בו. ואם אמר בעל הקורה לבעל החבית "עמוד כיון שאני עוצר "— הרי הוא פטור.

היה בעל חבית מהלך ראשון ובעל קורה אחרון (אחריו), נשברה חבית בקורהחייב. ואם עמד בעל חבית פתאום — פטור בעל הקורה, ואם אמר לבעל קורה "עמוד" ולמרות זאת שבר את החבית בקורה — חייב. וכן הם כל הדינים הללו נוהגים אם היה זה בא בנרו וזה בא בפשתנו וגרם הנר לשריפת הפשתן.

א גמרא בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר נתן מרב הונא: אדם המזיק את אשתו בתוך כדי תשמיש המטה, מהו דינו לענין חיוב תשלומי נזקיה? וצדדי השאלה: האם נאמר כיון שברשות קעביד [הוא עושה]פטור, או דילמא [שמא] איבעי ליה לעיוני [היה צריך לו לשים לב] ולהיזהר?

אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בר נתן: תניתוה [כבר שניתם אותה], את ההלכה במקרה זה, שהרי שנינו במשנתנו: זה בא בקורתו וזה בא בחביתו — פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. ומכאן נלמד לשאלה שנשאלה, שכיון שלבעל רשות לתשמיש המטה, אם הזיק את אשתו תוך כדי כך — פטור הוא.

ומוסיפים: ויש החולקים על רב הונא וסבורים שהבעל חייב במקרה זה. והוא שאמר רבא: חייב הבעל, קל וחומר מדיני רוצח בשוגג, שנאמר בו "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים... ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה). ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, שהרי הוא רשות הרבים, נעשה ההורג כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב גלות, זה, הבעל, שלרשות חבירו (אשתו) נכנס, לא כל שכן שחייב על נזק שגרם לה?

ומקשים: אלא לשיטת רבא הא קתני [הלא שנינו] שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואם מזיק פטור, ומשם למד רב הונא שהבעל פטור!

ומשיבים: יש הבדל בין הדברים, התם תרוייהו כהדדי נינהו [שם שניהם זה כמו זה הם], ששניהם מהלכים, ולכן פטור המזיק ההולך ברשות, הכא איהו קעביד [כאן הוא, הבעל, עושה] מעשה בביאה וכיון שכל המעשה שלו הוא — לכן חייב, אף שהיה זה ברשות.

ושואלים: והיא האשה לא נחשבת כעושה מעשה? והכתיב [והרי נאמר] לגבי ביאות אסורות "ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם" (ויקרא יח, כט), משמע שגם האיש וגם האשה נחשבים כעושים מעשה!

ומשיבים: הנאה לתרוייהו אית להו [לשניהם יש להם], ולכן אף האשה נענשת אם עברה ברצון, שנחשב הדבר כמעשה, אבל לענין נזקים איהו [הוא הגבר] מעשה הוא דקעביד [שעושה] ולכן חייב.

ב שנינו במשנה: היה בעל קורה מהלך ברשות הרבים ראשון ובעל חבית אחרון וכו'. אמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה בדרך ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה — הרי היא פטורה מלשלם. בעטה רבוצה במהלכתחייבת לשלם. ומציעים:

לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו במשנתנו: היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה החבית בקורהפטור, ואם עמד בעל קורהחייב. והא הכא [והרי כאן] אם עמד בעל הקורה הרי זה כפרה רבוצה שבעטה במהלכת דמי [נחשב], שהרי בעל החבית הוא המהלך ובעל הקורה עומד במקומו ברשות הרבים וגורם לו לנזק, וקתני [ושנה] חייב.

על כך תוהים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לומר כך? הא סייעי בעיא [הרי לסייע לו רצה], לא מסתייא [די] שלא מסייעי [מסייע] לו מכאן, אלא מקשה נמי קשיא [קשה היא גם כן], כי בדברי ריש לקיש, חייב בעל הפרה הרבוצה, טעמא [הטעם דווקא] משום שבעטה הרבוצה במהלכת, הא [הרי, אבל] אם הוזקה המהלכת ממילא, שנתקלה ברבוצה וניזוקה — פטור, והא מתניתין [והרי משנתנו] העוסקת בנזק שממילא הוזק בעל החבית, בלא מעשה של בעל קורה, וקתני [ושנה]: חייב!

ומשיבים: אין מכאן קושיה, מתניתין דפסקה לאורחא כשלדא [משנתנו מדברת שבעצירתו פסק, חסם, בעל הקורה את הדרך כשלד, לרוחב הדרך] ובהכרח נתקל בו בעל החבית, ולכן הוא חייב אף בנזק שממילא. הכא [כאן] בדברי ריש לקיש, מדובר כגון דרבעה בחד גיסא [שרבצה הפרה בצד אחד] של רשות הרבים, ומכיון שכן איבעי לה לסגויי באידך גיסא [צריכה היתה הפרה המהלכת ללכת בצד האחר הפנוי], ולכן אם היתה נתקלת בה בלבד — היתה הפרה הרובצת פטורה. ונמצא שאין מכאן לא ראיה ולא סתירה לדברי ריש לקיש.

אלא סיפא דמתניתין [סופה של משנתנו] מסייע ליה [לו] לריש לקיש, דקתני [ששנה בה]: היה בעל חבית מהלך ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורהחייב, ואם עמד בעל חביתפטור. והא הכא [והרי כאן] אם עמד בעל החבית ופגע בה בעל הקורה הרי זה כפרה מהלכת שבעטה ברבוצה דמי [נחשב] וקתני [ושנה] פטור, והרי זה סיוע לדברי ריש לקיש.

ודוחים: מתניתין דכי אורחיה קא מסגי [משנתנו פוטרת משום שכדרכו הוא הולך], ובתוך כך פוגע בחבית. הכא אמרה לה [כאן יכול לומר לו] בעל הפרה הרובצת לבעל הפרה המהלכת: נהי דאית [אמנם יש] לך רשות לסגויי [ללכת] עלי, אבל לבעוטי [לבעוט] בי לית [אין] לך רשותא [רשות].

ג משנה שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, או אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זהשניהם פטורין.

ד גמרא מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כדעת איסי בן יהודה. דתניא כן שנינו בברייתא], איסי בן יהודה אומר: רץ ברשות הרבים והזיק — חייב, מפני שהוא משונה, ששינה מדרך בני אדם ברשות הרבים. ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור, מפני שרץ ברשות.

אמר ר' יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאם היה רץ והזיק — חייב? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן ככלל: הלכה כסתם משנה (דברים המופיעים במשנה בלא ייחוס שם תנא מסויים), ותנן [ושנינו במשנתנו]: אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רציןפטורין!

ומשיבים: מתניתין [משנתנו] הפוטרת את הרץ, מדברת בערב שבת בין השמשות, שיש רשות לרוץ.

ומבארים: ממאי [ממה] מסיקים אנו מסקנה זו להסביר את המשנה במקרה מיוחד זה בלבד? מדקתני [ממה ששנה שם]: או שהיו שניהם רצין פטורין. ונעיין בדבר, הא תו [זו עוד] קטע נוסף זה למה לי לשנותו? השתא [עכשיו, הרי] אחד רץ ואחד מהלךפטור הרץ, שניהם רצין מיבעיא [נצרכה לומר] שפטור המזיק? אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אחד רץ ואחד מהלךפטור. במה דברים אמוריםבערב שבת בין השמשות שרץ ברשות, אבל בחול אחד רץ ואחד מהלךחייב, ואם היו שניהם רציןאפילו בחול פטורין. ולפי זה מובן מדוע נוסף קטע זה במשנה, שנראה שלפי הבנתה הפשוטה הוא מיותר. ומבררים את ששנינו מקודם.

אמר מר [החכם]: ומודה איסי שהרץ בערב שבת בין השמשות והזיק שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. ושואלים: בערב שבת מאי [מה] ברשות איכא [יש כאן]? כלומר, מה הצורך לריצה זו בערב שבת?

ומשיבים: כדברי ר' חנינא, שאמר ר' חנינא (כך היה נוהג לומר) בערב שבת:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר