ראוי לו שיפנה קודם לצרכיו, ויטול ידיו, ואחר יניח תפילין, ויקרא קריאת שמע, ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה.

ובדומה לכך אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל הנפנה, ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע, ומתפלל — מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב [שכן נאמר]: "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'" (תהלים כו,ו). אמר ליה [לו] רבא: האם לא סבר לה מר [סבור אדוני] שאפשר להוסיף עוד שכל העושה כן כאילו טבל, דכתיב [שהרי נאמר]: "ארחץ בנקיון" שמשמעו — את כל הגוף כולו, ולא כתב בלשון "ארחיץ כפי".

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא [יראה אדוני תלמיד חכם זה שבא מארץ ישראל] ואמר דבר תמוה: מי שאין לו מים לרחוץ ידיו — דיו שיהא מקנח את ידיו בעפר או בצרור אבן או בקסמית [קיסם עץ].

אמר ליה [לו]: שפיר קאמר [יפה אמר], שכן מי כתיב [האם נאמר] הלשון "ארחץ במים"? והלא "בנקיון" כתיב [נאמר], ומשמעו — כל מידי דמנקי [דבר שמנקה], דהא [שהרי] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא [היה מקלל את מי שמחזר אחרי מים בזמן התפילה].

ועל כך מעירים: והני מילי [ודברים אלה] שאין לחזר אחרי המים נאמרו לצורך קריאת שמע, שמאחר וזמנה קבוע ומוגבל, הרי שיתכן שבשל חיזורו אחר מים יעבור זמן קריאת שמע, אבל לצורך תפלה שזמנה כל היום — מהדר [מחזר]. ועד כמה הוא המרחק הראוי לו לחפש מים? — עד פרסה. והני מילי [ודברים אלה] שצריך ללכת פרסה אמורים דווקא כשהולך לקמיה [לפניו], באותה דרך שהוא הולך בה, אבל לאחוריה [לאחוריו] — אפילו מיל אחד אינו חוזר. ומינה [וממנה, מדבר זה] אפשר ללמוד כי מיל הוא שאינו חוזר, הא [הרי] שפחות ממיל — חוזר, אפילו לאחוריו.

א משנה הקורא את קריאת שמע ולא השמיע לאזנו את הקריאה, משום שקרא בלחש או משום שאינו יכול לשמוע — יצא. ר' יוסי אומר: לא יצא.

כמו כן, אם קרא את קריאת שמע ולא דקדק באותיותיה, שהוציאן מפיו לא מפורשות כראוי, ר' יוסי אומר: יצא. ר' יהודה אומר: לא יצא.

הקורא למפרע, שהקדים את המאוחר — לא יצא. ומי שקרא וטעה בקריאתו — יחזור שוב למקום שטעה.

ב גמרא שנינו במשנתינו בדינו של הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו אם יצא בכך. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי שאמר שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו? — משום דכתיב [שנאמר] בכתוב לשון "שמע", ושלדעתו פירוש המלה הוא: שמע ממש, כלומר, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ואילו התנא קמא [הראשון] האומר שאף אם לא השמיע לאזנו יצא, הוא סבר [סבור] כי הלשון "שמע" בא ללמד כי יכול אתה לקרוא את שמע בכל לשון שאתה שומע (מבין), ואין חובה לקרוא את שמע בלשון הקודש דווקא.

ור' יוסי מסכים גם הוא בעיקרון להלכה זו, ואולם לדעתו תרתי שמע מינה [שתיים יכול אתה, ללמוד ממנה], שמאותה מלה נלמד גם היתר הקריאה בכל לשון, וגם את החובה להשמיע לאזנו.

תנן התם [שנינו במשנה שם], בדיני תרומות: חרש המדבר ואינו שומע — לא יתרום, משום שצריך לברך על הפרשת התרומה והוא אינו יכול לשמוע את הברכה. ואולם בדיעבד אם תרם — תרומתו תרומה.

ועל כך שואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כי חרש המדבר ואינו שומע בדיעבד — אין [כן], כשר, ואילו לכתחלה — לא ראוי שיעשה כן?

אמר רב חסדא: דעה זו דעת ר' יוסי היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: הקורא את "שמע" ולא השמיע לאזנו — יצא, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: לא יצא.

והוא מפרט: עד כאן לא שמענו במשנתנו כי קאמר [אמר] ר' יוסי שהחרש לא יצא, אלא גבי [אצל] קריאת שמע שחיוב קריאתה הוא דאורייתא [מן התורה], אבל החשש בתרומה — משום ברכה הוא שצריך להשמיע את קולו, והברכה דרבנן [מדברי סופרים] היא ולא בברכה תליא מילתא [תלוי הדבר], שהפרשת התרומה בעלת תוקף גם בלא הברכה, ועל כן אם כבר עשה מעשה — יצא ידי חובתו. על ההנחה הזו מקשים:

וממאי [וממה] אתה מסיק כי שיטת ר' יוסי היא, דילמא [שמא] שיטת ר' יהודה היא? ואף הוא אמר כי גבי [אצל] קריאת שמע נמי [גם כן] שאם לא השמיע לאזנו רק בדיעבד — אין [כן] יצא, אבל לכתחלה — גם הוא סבור כי לא יצא, ועליו לדאוג לשמוע קולו, ושיטה זו ממש כדברי התנא בתרומות. ותדע שכך יש לפרש, דקתני [שכן שנינו במשנה]: "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ", ששנה התנא בסגנון ממנו משמע כי הדיון הוא רק בדרך דיעבד, כלומר, שאדם שכבר קרא כך — אין [כן] יצא, ואולם באופן שיהא ראוי לעשות כן אף לכתחלה, וכגון בסגנון "קורא אדם את שמע ואינו משמיע לאזנו" — לא שנה התנא. ואם כן מכשיר ר' יהודה את שאינו שומע את קריאתו רק בדיעבד.

את ההוכחה הזאת דוחים, אמרי [אומרים] ביישוב הדבר: האי דקתני [זה ששנינו] בלשון "הקורא" אינו מוכיח שגם ר' יהודה סבור שאין לעשות כן לכתחילה, אלא להודיעך כחו של ר' יוסי שאמר שבדיעבד נמי [גם כן] לא יצא. דאי [שאם] לשיטת ר' יהודה היא, אם כן אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יצא.

על מסקנה זו מקשים אם כן במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת, את המשנה] בדיני תרומות — כר' יוסי, שלדעתו מי שאינו שומע לא יצא אף בדיעבד, ואלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם עבר ובירך בלבו — יצא,

מני [דעת מי היא]? אינה לא כשיטת ר' יוסי ולא כשיטת ר' יהודה. דאי [שאם] תאמר ששיטת ר' יהודה היא — הא [הרי] הוא עצמו אמר, לפי האופן שפירשנו את דעתו כי לכתחלה נמי [גם כן] יצא ואינו צריך להשמיע קולו, ואם כן, מדוע לא יברך לכתחילה בלבו? אי [ואם] תאמר ששיטת ר' יוסי היא, הרי לדעתו בדיעבד נמי [גם כן] לא יצא! אלא יש לשוב להסבר כי ר' יהודה היא המצריך לכתחילה להשמיע לאוזנו, ולפי זה אף ברייתא זו בברכת המזון שיטת ר' יהודה היא.

על כך מקשים: אלא מאי [מה] תאמר כי שיטת ר' יהודה היא, ואם עשה כן בדיעבד — אין [כן] יצא, ואולם לכתחלה — לא,

אלא הא דתני [הלכה זו ששנינו בברייתא] בשם ר' יהודה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע — תורם לכתחלה, ברייתא זו מני [כדעת מי היא]?

לפי מה שאמרנו אינה לא כדעת ר' יהודה ולא כדעת ר' יוסי. שכן אי [אם] שיטת ר' יהודה היא — הא [הרי] הוא עצמו אמר כי בדיעבד אין [כן] יצא אף שלא השמיע לאוזנו, ואולם לכתחלה לא יצא. ואי [אם] שיטת ר' יוסי היא — הא [הרי] הוא עצמו אמר כי בדיעבד נמי [גם כן] אם לא השמיע לאוזנו לא יצא, ואם כן, ברייתא זו מי אמרה?

אלא יש לשוב לסברה הקודמת אם כי בשינוי מה, ולומר כי לעולם כדעת ר' יהודה היא, והוא מתיר לחרש לתרום אפילו לכתחלה נמי [גם כן]. ולא קשיא [ואינו קשה], אין סתירה בין המשנה לברייתא זו, שכן הא — דידיה, הא — דרביה [זו — שיטתו שלו, וזו — של רבו], דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: הקורא את "שמע" צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: "שמע ישראל", ומשמעו — צריך בלבד, אבל אם לא עשה כן — יצא בדיעבד. אמר ליה [לו] ר' מאיר: הרי הוא אומר "אשר אנכי מצוך היום על לבבך" וכוונת הדברים לדעתו — אחר כונת הלב הן הן הדברים, והרי שאף לכתחילה אינו צריך לקרוא את שמע בקול רם.

ואולם מאחר שהובאה ברייתא זו אומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], שהובאה שיטת ברייתא זו, אפילו תימא [תאמר] כי ר' יהודה כרביה סבירא ליה [כרבו סבור הוא], שהחרש כשר רק בדיעבד. ובכל זאת לא קשיא [קשה] להסביר את הברייתות השונות; כי הא [ברייתא זו] המתירה לחרש אף לכתחילה, שיטת ר' מאיר היא, והא [ברייתא זו] האוסרת לכתחילה ומתירה בדיעבד, שיטת ר' יהודה היא.

ג ומעין בירור דברים זה מובא עוד ענין קרוב בדבר קריאת מגילת אסתר. תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת מגילה: הכל כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחרש, שוטה וקטן. ור' יהודה מכשיר בקטן.

ומבררים את הענין: מאן [מיהו] התנא הסבור כי חרש בדיעבד נמי [גם כן] לא כשר? אמר רב מתנה: דעה זו שיטת ר' יוסי היא. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: הקורא את "שמע" ולא השמיע לאזנו — יצא, דברי ר' יהודה. ואילו ר' יוסי אומר: לא יצא.

על כך שואלים: ממאי [ממה] מסיק אתה שהמשנה במסכת מגילה שיטת ר' יוסי היא ובדיעבד נמי הוא [גם כן] לא כשר,