ר' יוסי היא, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואין לחשוש שהסופר חתם במקום אדם אחר שמינה הבעל.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי מודה ר' יוסי באומר "אמרו", אם כן נפיק מינה חורבא [יוצא מזה נזק, מכשול], דזימנין דאמר להו [שפעמים שאומר להם] לשנים "אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו", ומשום כיסופא [בושתו] של הסופר שנעלב משום שאין סומכים על מהימנותו שיוכל לחתום כעד, חיישי ומחתמי ליה [חוששים ומחתימים אותו], והרי הבעל לא אמר הכי [כך], ובמקרה זה בטל הגט, שהרי שינו מדעת המשלח.

אלא אין חוששים לכך משום שר' יוסי אינו מודה אף באומר "אמרו", ואם כן מחוורתא [מחוור], כפי שאמרנו כי רישא [הראש תחילת המשנה] כשיטת ר' מאיר וסיפא [והסוף] כשיטת ר' יוסי.

רב אשי אמר: כל המשנה כולה ר' יוסי היא, שאין כלל שליחות בדברים, ובלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכוונתו: לא מבעיא היכא [נצרכה לומר במקום] שלא אמר "תנו", אלא אפילו אמר "תנו" — לא כשר הגט; ולא מבעיא היכא [נצרכה לומר במקום] שלא אמר לבי תלתא [לשלושה], אלא אפילו אמר לבי תלתא [לשלושה] — לא; ולא מיבעיא היכא [נצרכה לומר במקום] שלא אמר "אמרו" אלא אפילו אמר "אמרו" — נמי [גם כן] לא.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי שלא התיר רב יוסי אף באמירת "אמרו". ששנינו: כתב סופר את הגט לשמה וחתמו עדים לשמה, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו לבעל ונתנו לה — הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו".

ומדברי הברייתא מדייקים: מה שנאמר "ישמעו" — לאפוקי ממאן דאמר [בא להוציא מדברי מי שאומר]: מודה ר' יוסי באומר "אמרו", אלא צריך שישמעו את הבעל עצמו. ומה שנאמר בה "קולו" — לאפוקי [להוציא] מדברי רב כהנא אמר רב שאפשר לעשות זאת על ידי כתיבה, אלא דווקא בשמיעת הקול.

א משנה האומר לאשתו "הרי זה גיטיך אם מתי (אמות)", או "הרי זה גיטיך אם לא אתרפא מחולי זה", או "זה גיטיך לאחר מיתה" — לא אמר (אין בדבריו) כלום, כיון שאין גט חל לאחר מיתה. ואולם אם אמר "הרי זה גיטך מהיום אם מתי", או "הרי זה גיטך מעכשיו אם מתי" — הרי זה גט, שהרי קבע תנאי שבשעת מותו יחול הגט למפרע מהיום או מעכשיו.

אם אמר "מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה ספק, אם עיקר כוונתו שיחול הגט מהיום — והרי הוא גט כשר, או שעיקר כוונתו שיחול לאחר מיתה — ואינו גט ודנים אותו שהוא גט ואינו גט גמור. ומשום כך אם מת ולא היו לו בנים, ונפלה האשה לפני יבם — חולצת, שמא לא היה זה גט והריהי ככל יבמה שאינה יכולה להינשא לאחר עד שיחלוץ לה היבם, ולא מתייבמת, שמא גט כשר היה, והריהי גרושת האח שאסורה ליבם.

אם אמר "זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", ועמד מחוליו והלך בשוק, וחלה ומת אחר כך — אומדין אותו, אם מחמת חולי הראשון מת — הרי זה גט, שהרי נתקיים התנאי, ואם לאו [לא] שאומדים שנתרפא בינתיים מחולי זה, ומפני חולי אחר מת — אינו גט.

ב גמרא שנינו במשנה: "זה גיטך אם מתי" אינו גט, ומדייקים: אלמא [מכאן יוצא] שהאומר "אם מתי" כאומר "לאחר מיתה" דמי [נחשב]. והדר תני [וחזר ושנה] בהמשך המשנה: אם אמר "מהיום אם מתי" או "מעכשיו אם מתי" — הרי זה גט, אלמא [מכאן] שהלשון "אם מתי" לאו [לא] כ"לאחר מיתה" דמי [נחשבת], שהרי מייד אחר כך שנינו "מהיום ולאחר מיתה" גט ואינו גט. ואם כן, סותרים הדיוקים הללו זה את זה!

אמר אביי: הביטוי "אם מתי" — שתי לשונות משמע: משמע כ"מעכשיו" והריהו משמש כביטוי של תנאי: שאם ימות יתקיים הגט משעת נתינתו. ומשמע "כלאחר מיתה", והריהו משמש כביטוי של זמן: כאשר ימות יהא זה גט.

אם אמר לה "מהיום" — כמאן [כמו] שאמר לה "מעכשיו" דמי [נחשב] ו"אם מתי" הוא ביטוי של תנאי, ובתחילת המשנה שלא אמר לה "מהיום" — כמאן [כמו] שאמר לה "לאחר מיתה" דמי [נחשב], שכוונתו שיחול הגט לאחר מותו בלבד.

ג שנינו במשנה: האומר "זה גיטך אם מתי" — לא אמר כלום. אמר רב הונא: ובכל זאת אם מת בעלה בלא בנים, אשה זו חולצת ולא מתייבמת, שמא גט הוא.

ומקשים: והא [והרי] בלשון "לא אמר כלום" קתני [שנה] במשנה, ומשמע שאין הוא גט כלל! ומתרצים: כוונת המשנה היא שלא אמר כלום ולא הועילו דבריו לתקנתה כלל כיון דאסירא לעלמא [שאסורה לכל] ככל יבמה, וליבם נמי אסירא [גם כן אסורה] שמא בכל זאת הריהו גט.

ומקשים: והא מדסיפא [והרי מתוך שבסופה של המשנה] שנה שבמקרה של ספק חולצת, מכלל הדברים נשמע דרישא יבומי נמי מיבמה [שבמקרה בראשה מתייבמת גם כן], שאין ספק בדבר שאין הוא גט! ומשיבים: אין להקשות מכאן על רב הונא שכן מתניתין [משנתנו] כדעת רבנן [חכמים] היא, הסבורים שהגט אינו חל כלל וכלל, והאשה מתייבמת.

ואילו רב הונא לא פירש את דברי המשנה, אלא בא להשמיע הלכה והוא אמר כדעת ר' יוסי, שאמר בכלל: זמנו של שטר מוכיח עליו. ומשום כך, אם זמנו של הגט הוא מעכשיו — משמע שהוא רוצה שיחול הגט מעכשיו, גם אם לא נאמר הדבר במפורש בשטר.

ומקשים: אי [אם] כשיטת ר' יוסי — חליצה נמי [גם כן] לא ת יבעי [תצטרך], שהרי לדעתו גט זה הוא גט גמור ואינה עומדת כלל ליבום! וכי תימא [ואם תאמר] מספקא ליה [מסופק לו] לרב הונא אי הלכתא [אם הלכה] כשיטת ר' יוסי או אין הלכה כשיטת ר' יוסי ומשום כך החמיר כשתי השיטות, לומר שחולצת (שמא הלכה כר' יוסי) ולא מתייבמת (שמא הלכה כחכמים) — על כך יש להקשות: ומי מספקא ליה [והאם מסופק לו]?

והא [והרי] רבה בר אבוה חלש [חלה], עול לגביה [נכנסו אליו] רב הונא ורב נחמן, אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: בעי מיניה [שאל ממנו] מרבה בר אבוה שאלה זו: הלכה כשיטת ר' יוסי או אין הלכה כשיטתו? אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: טעמא [הטעם] של ר' יוסי לא ידענא [אינני יודע], הלכה איבעי מיניה [אשאל ממנו]? אמר ליה [לו] רב הונא: את בעי מיניה [אתה שאל ממנו] מהי הלכה, וטעמיה [וטעמו] של ר' יוסי אנא אמינא [אני אומר] לך אחר כך.

בעי מיניה [שאל ממנו] רב נחמן את רבה בר אבוה שאלה זו. אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב: הלכה כר' יוסי. לבתר דנפק [לאחר שיצא] אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוסי, דקסבר [שהוא סבור]: זמנו של שטר מוכיח עליו שכוונת כותב השטר שיחול השטר מאותו הזמן. ומכאן שברור שרב הונא סבור שהלכה כר' יוסי, שוודאי קיבל את דעת רבו המובהק, רב! אלא כך צריך לומר, מספקא ליה [מסופק לו] לרב הונא