לאשתא תילתא [לקדחת שלישית], שבאה לו כל שלושה ימים לסירוגין, לייתי [יביא] שבעה סילוי [קוצים] משבעה דיקלי [דקלים], ושבעה ציבי [קיסמים] משבעה כשורי [קורות], ושבעה סיכי [יתידות] משבעה גשורי [גשרים], ושבעה קטימי [מיני אפר] משבעה תנורי [תנורים], ושבעה עפרי [מיני עפר] משבעה סנרי (חלל ציר הדלת), ושבעה כופרי מיני זפת] משבעה ארבי [ספינות], ושבעה בוני כמוני [גרגירי כמון], ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא [שערות מזקן כלב זקן], ולציירינהו בחללא דבית צוארא בנירא ברקא [ושיצררן בחלל בית צוארו בחוט של שיער].

א אמר ר' יוחנן: לאשתא צמירתא לישקל סכינא דכולא פרזלא [לריפוי קדחת חמה יקח סכין שכולו, אף הקת, ברזל], וליזל להיכא דאיכא וורדינא, וליקטר ביה נירא ברקא [וילך למקום שיש סנה, ויקשור בו חוט שיער].

ואז ביומא קמא ליחרוק ביה פורתא, ולימא [ביום הראשון יחתוך בו קצת, ויאמר]: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמות ג, ב), למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא [יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג, ג), למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא [למחר יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי ולימא [שיאמר]: "ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עלי אדמת קודש הוא "שלפי תכנו מתאים יותר ללחש השבעה זה כנגד הקדחת! אלא ליומא קמא לימא [ביום הראשון יאמר] שני פסוקים ראשונים "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל "וכן "ויאמר משה אסורה נא ואראה", ולמחר לימא [ולמחרת יאמר]: "וירא ה' כי סר לראות", ולמחר יאמר: "ויאמר ה' אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה).

וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקי, ולימא הכי [וכאשר חותך אותו ינמיך ויחתכנו, ויאמר כך]: "הסנה הסנה! לאו [לא] משום דגביהת [שאתה גבוה] מכל אילני [האילנות] אשרי [השרה] הקדוש ברוך הוא שכינתיה עלך [שכינתו עליך], אלא משום דמייכת [שנמוך אתה] מכל אילני [האילנות] אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך [השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך]. וכי היכי דחמיתיה אשתא [וכמו שראתה האש] חנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי [וברחה מהם], כן תחמיניה אשתא [תראה אש הקדחת] את פלוני בר [בן] פלונית ותיערוק מן קדמוהי [ותברח מלפניו, ממנו] ".

ב לסימטא לימא הכי [לריפוי שחין יאמר כך]: "בז, בזייה, מס, מסייא, כס, כסייה, שרלאי, ואמרלאי, אלין מלאכי דאישתלחו מארעא [אלה המלאכים שהשתלחו מארץ] סדום ולאסאה שחינא כאיבין [וכל זה היה כדי לרפא שחינין כואבים], בזך, בזיך, בזבזיך, מסמסיך, כמון, כמיך, עיניך (מראך) ביך [בך] (שלא תאדים יותר), עינך ביך [בך], אתריך [מקומך] בך (שלא תרחיב), זרעיך [זרעך] כקלוט וכפרדה דלא [ שאינה] פרה ולא רביא [ואינה רבה], כך לא תפרה ולא תרבה בגופיה [בגופו] של פלוני בר [בן] פלונית".

לכיפה לימא הכי [לריפוי פצע יאמר כך]: "חרב שלופה וקלע נטושה לא יהא שמיה יוכב חולין מכאובין [שמו כאב חולי ומכאוב]".

לשידא לימא הכי [להצלה משד יאמר כך]: "הוית דפקיק, דפקיק הוית, ליטא תבור ומשומת [מקולל שבור ומוחרם] השד הקרוי בר טיט בר טמא בר טינא, כשמגז מריגז ואיסטמאי".

לשידא [להצלה משד] של בית הכסא לימא הכי [יאמר כך]: "אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי [על ראשו של האריה ועל חטמה של הלביאה מצאנו את השד] הקרוי 'בר שיריקא פנדא', במישרא דכרתי חבטיה, בלועא דחמרא חטרתיה [בערוגת הכרישין הפלתיו, ובלחי החמור היכיתיו].

ג שנינו במשנה שבני מלכים יוצאים בזגין (פעמונים), וכן כל אדם. ושואלים: מאן [מהיו] התנא הסבור שכל אדם מישראל רשאי לנהוג בענין הוצאת תכשיטים יקרים כמנהג בני מלכים? אמר ר' אושעיא: שיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל ישראל בני מלכים הם, ולכן אפילו תכשיטים יקרים הולמים כל אדם מישראל, ולא יבוא להראותם או להסירם מפני הבושה. רבא אמר : כאן מדובר באריג [בשהפעמון ארוג] בכסותו, שבכגון זה אין לחשוש שמא יוציאם מן האריג, וכדברי הכל היא משנה זו.

ד משנה יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב (שנתקע במי שנדון למוות בנוסח הרומי, על הצלב) משום סגולה ורפואה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אוסרין להשתמש באלה אף בחול, משום דרכי האמורי, שכל אלה הם אמונות תפלות ומנהגי גויים שיש להתרחק מהם.

ה גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב לסגולה או רפואה. ואת מהות דברים אלה מסבירים: יוצאין בביצת החרגול — דעבדי לשיחלא [שעושים כסגולה לכאב אזניים]. ובשן של שועל — דעבדי לשינתא [שעושים כסגולה לענין שינה], דחייא [של שועל חי] — למאן דניים [למי שישן יותר מדי] שיתעורר. דמיתא [של שועל מת] — למאן דלא ניים [למי שאיננו ישן]. ובמסמר מן הצלוב — דעבדי לזרפא [שעושים לרפואת זיהום].

ו שנינו במשנה כי כל הדברים האמורים אפשר לצאת בהם בשבת משום רפואה, אלו דברי ר' מאיר.

על עיקר ההלכה שבמשנה זאת אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל דבר שיש בו משום רפואה שנראה לעין שהיא מועילה, אין בו משום דרכי האמורי, ואין לחשוש לכך במי הנוהג בכך, אם גוי אם ישראל.

ומקשים: הא [הרי] מדברים אלה יוצא שדבר שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אילן שמשיר פירותיו סוקרו (צובעו) (וצובע אותו) בסיקרא [צבע אדום] וטוענו באבנים. בשלמא [נניח] כי יכול הוא לטוענו באבנים לפי שיש בדבר תועלת ממשית, כי היכי דליכחוש חיליה [כדי שיחלש כוחו], שלעתים משיר אילן את פירותיו מפני ריבוי הפריחה שלו, שאין בכח העץ להבשיל את כל הפירות המרובים היוצאים מהפריחה, ולכן משתמשים באבנים כדי להחליש מעט את כח העץ בשעת פריחתו. אלא סוקרו בסיקרא מאי [מה, איזו] רפואה קעביד [הוא עושה] בכך?

ומסבירים: הדבר נעשה כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי [כדי שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים]. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הנאמר "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה): הטעם לכך שקורא ומודיע שהוא טמא, כי צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי בדיקלא [כדעת מי תולים אנחנו אשכולות תמרים לא בשלים בדקל] המשיר את תמריו — כי האי תנא [כדעת תנא זה] שצריך להודיע לרבים את צערו.

תני תנא [שנה חוזר המשניות] בפרק התוספתא על מעשה אמוראי קמיה [האמורי לפני] ר' חייא בר אבין. אמר ליה [לו] ר' חייא: כולהו אית בהו [כולם הנמנים שם יש בהם] משום דרכי האמורי, לבר מהני [חוץ מאלה]: מי שיש לו עצם בגרונו מביא עצם מאותו המין שנתקע בגרונו ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי [ויאמר כך]: "חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד" [אחד אחד יורד ובולע, בולע ויורד אחד אחד] ", ואין בו משום דרכי האמורי.

לאדרא לימא הכי [לעצם דג שבגרון יאמר כך]: "ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא [רד רד].