ור' יוסי אוסר, שאינו מחשיב אותו למנעל.

ואם יש לו לקב בית קיבול כתיתין — מקום חלול בראש הקב שבו שם הקיטע דברים רכים (=כתיתין) שלא להכאיב לגדם טמא (מקבל טומאה) הקב, שאז דינו ככלי קיבול של עץ המקבל טומאה.

והסמוכות שלו שהם כעין נעליים שעושה מי שנקטעו שתי רגליו ונועלם על ברכיו ועליהן הוא הולך, אם הוא זב הריהן טמאין מדרס, שהם ככלי שדורס (דורך) עליו הזב, ומקבלים טומאה משום כך, ויוצאין בהן בשבת שהן כרגלי הקיטע, ואף נכנסין בהן בעזרה שבבית המקדש, אף שאסור לבוא נעול נעליים לעזרה.

ואילו קיטע שאינו יכול כלל ללכת, ויושב על כסא וגורר עצמו בסמוכות, הכסא והסמוכות שלו טמאין מדרס, ואולם אין יוצאין בהם בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה.

הלוקטמין (אשר תבואר מהותם בגמרא) טהורין מלקבל טומאה כיון שאינם כלי, ואין יוצאין בהן בשבת.

א גמרא אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: היכי תנן [איך שנינו במשנתנו]? האם הגירסה במשנה שהקיטע יוצא בקב ור' יוסי אוסר, או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר? אמר ליה [לו] רב נחמן: לא ידענא [אינני יודע]. ועוד שאלו רבא: הילכתא מאי [מה ההלכה] בענין זה? אמר ליה [לו]: לא ידענא [אינני יודע].

איתמר [נאמר] כי אמר שמואל שגירסת המשנה היא "אין הקיטע יוצא ", ור' יוסי מתיר. וכן אמר רב הונא שהגירסה "אין הקיטע". אמר על כך רב יוסף: הואיל ואמר שמואל כי הגירסה היא "אין הקיטע" וכמו כן אמר אף רב הונא, אם כן אנן נמי ניתני [אנו גם כן נשנה] במשנה כגירסה זו "אין הקיטע".

מתקיף לה [מקשה עליה] רבא בר שירא: וכי לא שמיע להו הא דמתני ליה [שמעו הם הלכה זו ששנה לו] רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בקיטונא דבי [בקיטון, חדר קטן של בית] רב, שגרס לפניו: אין הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי מתיר. ומחוי ליה [והראה לו] רב ברמז: איפוך [הפוך] את השיטות, שיש לגרוס שר' יוסי הוא האוסר ור' מאיר הוא המתיר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימנא [וסימן] לזכור מי המתיר והאוסר יהא: "סמ"ך סמ"ך", שהאות ס' שנמצאת גם במלה "יוסי" וגם במלה "אוסר" באה להזכיר כי ר' יוסי הוא האוסר.

ומעירים: ואף שמואל האומר כי הגירסה היא "אין הקיטע" ולדעתו ר' יוסי מתיר, הדר ביה [חזר בו] מדבריו. דתנן [שכן שנינו במשנה] יבמה שחלצה ליבם בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או שהיה סנדל של רגל שמאל ברגל ימין — חליצה זו כשרה.

ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מיהו] התנא הסבור שסנדל של עץ נחשב כנעל? ואמר שמואל: שיטת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: הקיטע יוצא בקב שלו, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי אוסר, והרי אם כן שגרס שמואל לבסוף כגירסת רב.

ואף רב הונא הדר ביה [חזר בו] מגרסתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנדל של סיידין שהוא מעין סנדל קלוע מקש או מנצרים לכסות בו את נעלי העור שלא יתקלקלו מן הסיד אם הסייד זב והלך בו, הרי סנדל זה טמא מדרס, שהוא נחשב כנעל. ואשה חולצת בו, ויוצאים בו בשבת, אלו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו חכמים.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהודו לו! אמר רב הונא: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שהודו לו — ר' מאיר, ומאן [ומיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לו — ר' יוסי. הרי שאף הוא גרס במשנתנו שר' יוסי אוסר.

אמר רב יוסף: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לו לר' עקיבא — ר' יוחנן בן נורי. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כורת של קש ושפופרת של קנים, ר' עקיבא מטמא אותם בתורת כלי, שלדעתו הם מקבלים טומאה, ור' יוחנן בן נורי מטהר. והרי שלדעת ר' יוחנן בן נורי דבר העשוי קש אינו נחשב לכלי ראוי לשימוש.

שנינו מקודם שאמר מר [החכם] שסנדל של סיידין טמא מדרס. ושואלים: הא לאו להילוכא עבדי [הרי לא להילוך עשויים סנדלים אלו]! אמר רב אחא בר רב עולא: לעיתים הם כן משמשים להילוך, שכן הסייד מטייל בו לעתים עד שמגיע לביתו, ואם כן מתהלכים לפעמים בסנדל זה.

ב שנינו במשנה שאם יש בקב בית קיבול כתיתין — טמא (מקבל טומאה). אמר אביי: הכוונה היא שטמא טומאת מת, שאם נגעה בו טומאה זו הריהן טמא, ואולם אין הוא טמא טומאת מדרס, שאם השתמש זב בקב זה — לא נטמא הקב, כיון שאין הזב יכול להשען עליו בכל כובד משקלו. רבא אמר: קב זה אף טמא טומאת מדרס.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: עגלה של ילד קטן שעשויה כדי ללמדו ללכת (תוספות) — טמא מדרס, כיון שבמדת עשוייה היא להישען עליה. ואביי אמר שאין לדמות: התם [שם] בעגלת הקטן — סמיך עילויה [נשען עליה], ואילו הכא [כאן] בקב הלא לא סמיך עילויה [אינו נשען עליו בשלימות].

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מקל של זקנים טהור מכלום (אינו מקבל כל טומאה), והרי שמצאנו כבר שדבר שנסמכים עליו במידה מסויימת אינו נטמא מדרס!

ורבא דוחה, ואומר שיש לחלק בין הדברים: התם [שם, במקל של זקן]