והוא שהיה גדול עומד על גביו של זה שאינו בר דעת, ואומר לו שיכתוב לשמו ולשם אשתו, והדבר מועיל כיון שלדעתו של הגדול הוא כותב.

אמר ליה [לו] רב נחמן: אלא לדבריך, שכל הפסול לכתיבת גט, אם כתבו כאשר גדול עומד על גביו — כשר, מעתה, אם היה הכותב גוי, וישראל עומד על גביו ואומר לו לכתוב לשמה הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא כשר? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], והתניא [והרי שנינו בברייתא]: גוי פסול בכל אופן לכתיבת הגט! והשיב לו: גוי לדעתיה דנפשיה עבד [לדעת עצמו הוא עושה] גם אם גדול עומד על גביו, מה שאין כן אלה שאינם בני דעת, שעושים לפי מה שמורים להם לעשות.

הדר [חזר] ואמר רב נחמן: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר של ממש מה שאמרתי, שהקשיתי מגוי], שהרי דמדקא פסיל ליה [מתוך שהוא פוסל אותו] לגוי לענין הבאה של הגט במשנה להלן בתוך שאר הפסולים, מכלל הדברים אתה למד כי לענין כתיבה במשנתנו, שלא נכלל בתוך הפסולים — כשר הוא.

ושואלים: אף לשיטתו והתניא [והרי שנינו בברייתא]: גוי פסול! ומשיבים: ההיא, אותה ברייתא — שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים] את הגט, ואם כן מה שנאמר "וכתב לה" (דברים כד, א) אין הכוונה לחתימה אלא לכתיבת הגט עצמו ובעינן [וצריכים אנו] לפיכך שתהא כתיבה של הגט לשמה, והא [והרי] ודאי גוי אדעתיה דנפשיה קעביד [על דעת עצמו הוא עושה] ולא לדעת מי שמכתיב לו, ואין כן שיטת משנתנו.

ועוד בענין זה אמר רב נחמן, אומר היה ר' מאיר: אפילו מצאו הבעל את הגט באשפה, ונזדמן שהיו השמות הכתובים בו כשמו וכשם אשתו, והלך וחתמו בעדים, ונתנו לה — הרי זה כשר, שהכל הולך אחר עדי החתימה.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: נאמר "וכתב לה" ודרשו: "לה" — לשמה. מאי לאו [האם אין] הכוונה לכתיבת הגט ממש? ודחה: לא, הכוונה היא חתימת עדים.

איתיביה [הקשה לו] רבא עוד ממה ששנינו: כל גט שנכתב שלא לשום (לשם) האשה המתגרשת בו — פסול! ענה לו: אימא [אמור] לשיטת ר' מאיר: שנחתם שלא לשום אשה — פסול.

איתיביה [הקשה לו] רבא עוד ממה ששנינו: כשהוא כותבו — כאילו כותבו לשמה, מאי לאו [האם אין] פירוש הדבר כך: כשהוא כותבו לתורף, לעיקר הגט, שבו רשומים שם האיש והאשה והזמן, ונוסח "הרי את מותרת לכל אדם", לשמה — כאילו כותבו לטופס, לנוסח המלא של הגט לשמה!? הרי שצריך בגט כתיבה לשמה!

ודחה רב נחמן: לא, לשיטת ר' מאיר הכוונה היא כשהוא חותמו, מחתים את העדים, לשמה — כאילו כותבו לשמה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הני מתניתין מני [אותן המשניות שהקשו מהן, שיטת מי הן]? — שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], שהם גומרים את הכריתות, ולדעתו אכן צריך שתהא הכתיבה לשמה, ואילו דברי היו לשיטת ר' מאיר.

ורב יהודה אמר שמואל: משנתנו המכשירה גט שכתבוהו חרש שוטה וקטן מדברת כשכתבו הם רק את הטופס של הגט, והוא ששייר מקום התורף, ותורפו, עיקרו של הגט, ייכתב אחר כך על ידי בן דעת לשמה. וכן אמר רב חגא משמיה [משמו] של עולא: והוא ששייר מקום התורף, ושיטת ר' אלעזר היא.

ור' זריקא אמר ר' יוחנן: אינה תורה. על דברים אלה שואלים: מאי [מה] פירוש הביטוי "אינה תורה"? אמר ר' אבא: כאן הודיעך ר' יוחנן שאין כח לשמה בכתיבה אלא דווקא בחתימה, ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים].

ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן על משנתנו ששיטת ר' אלעזר היא! ומשיבים: מחלוקת אמוראי נינהו [אמוראים היא] ושניהם אליבא [לשיטתו] של ר' יוחנן, אם כר' מאיר או כר' אלעזר.

א משנה הכל כשרין להיות שליחים להביא את הגט לאשה חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וסומא (עיוור), וגוי.

קיבל הקטן את הגט והגדיל אחר כך, או קיבלו כשהיה חרש ונתפקח, או שקיבלו כשהוא סומא ונתפתח (החל לראות), וכן אם קיבלו כשהיה שוטה ונשתפה לאחר זמן, או שקיבלו כשהיה גוי ונתגייר — פסול בכל אלה.

אבל אם קיבלו כשהיה פקח ונתחרש לאחר מכן וחזר ונתפקח, או שהיה פתוח ונסתמא (נתעוור) וחזר לאחר מכן ונתפתח, או שהיה שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה — כשר. זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בדעת — כשר, גם אם באמצע היה זמן שבו היה פסול.

ב גמרא על אותם שנאמר עליהם במשנה שאינם יכולים להביא את הגט, שואלים: בשלמא [נניח] פסולם של חרש, שוטה וקטן — משום דלאו [שלא] בני דיעה נינהו [הם] ושליחות יכולה להיות רק על ידי בן דעת, גוי נמי [גם כן] פסול — דלאו בר היתירא [שלא בן היתר] הוא על ידי גט, וכל דבר שאדם אינו יכול לעשות בעצמו, אינו יכול להיות שליח בו, אלא סומא אמאי [מדוע] לא כשר להביא גט? אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. וכיון שאינו יודע, אינו יכול להעיד על כך.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם חוששים שאין הסומא מבחין בין בני אדם, אם כן היאך [איך] הסומא מותר באשתו? שמא אינה אשתו, וכן היאך סתם בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה כשאינם רואים אותן? אלא צריך אתה לומר שמותרים הם בטביעות עינא דקלא [בטביעת עין של הקול], שמכירים זה את זה על פי קולם, הכא נמי [כאן גם כן] לגבי קבלת הגט יכול הסומא להכיר בטביעות עינא דקלא [בטביעת עין של הקול] את נותן הגט ומקבלו.

אלא אמר רב יוסף: הכא [כאן] בבעל השולח גט בחוצה לארץ עסקינן [עוסקים אנו], דבעי למימר [שצריך השליח לומר]: "בפני נכתב ובפני נחתם", ולא מצי למימר [ואינו יכול לומר] זאת שהרי עיוור הוא ואינו יכול לראות את הדבר.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, מי שהיה פתוח (רואה) בזמן קבלת הגט ונסתמא אחר כך, דמצי אמר [שיכול לומר] "בפני נכתב ובפני נחתם", שהרי מעיד על הזמן שבו ראה את הדברים, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שיהיה כשר? והא קתני [והרי שנה במשנה]: פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח — כשר, ונדייק מכאן: דווקא חזר ונתפתח — אין [כן], אבל אם לא חזר ונתפתח — לא!

את הקושיה הזו דוחים: באמת הוא הדין בסומא דאף על גב [שאף על פי] שלא חזר ונתפתח יכול להיות שליח ולהעיד על מה שראה קודם לכן, ואיידי דקתני [ומתוך ששנה] שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, ושם טעמא [הטעם, דווקא] שחזר ונשתפה, הא [הרי] אם לא חזר ונשתפה — לא, שבוודאי מי שאינו בן דעת אינו יכול להעיד על דבר, לכן תנא נמי [שנה גם כן] פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח. אבל באמת בסומא אם היה פיקח בזמן כתיבת הגט וחתימתו תחילתו ורק אחר כך נסתמא — כשר.

אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] לפרש כך, ומדוע — דקתני [ששנה במשנה], זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בדעת — כשר, ולא קתני [שנה]: כל שתחילתו וסופו בכשרות — כשר, שמע מינה [למד מכאן] שאין מדקדקים שיהיה תחילתו וסופו בכשרות, שפעמים אם תחילתו בכשרות אין צורך שיהיה גם סופו בכשרות, אבל ברור שצריך להיות תחילתו וסופו בדעת, וסומא הריהו כזה.

ג בעו מיניה [שאלו אותו] מר' אמי: עבד, מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה? האם ראוי הוא לכך, או לא? אמר להו [להם], לשואלים: מדקא פסיל ליה [מתוך שהוא פוסל לו במשנה] לגוי,