סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: נס היה זה. וחד [ואחד] מהם אמר: נס בתוך נס. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהיה זה נס — יער הוה [היה] באותו מקום, אבל דובים לא הוו [היו] שם ונעשה נס ונוצרו. מאן דאמר [מי שאומר] שהיה זה נס בתוך נס — לא יער הוה [היה] שם ולא דובים הוו [היו] שם. ושואלים: ולמה הוצרך לעשות נס בתוך נס? וליהוי [ושיהיו] דובים ושלא ליהוי [יהיה] יער שעצם היער לא היה בו נס כלל! ומסבירים: דבעיתי הדובים מפחדים] בשטח גלוי. אבל בתוך היער, שהוא מקומם, הם מתנפלים אפילו על בני אדם.

אמר ר' חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב כאשר ביקש בלעם לקלל את ישראל הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים באותו מעשה עם אלישע. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? האם לכך הביאו הקרבנות שהקריב?

והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, ואף על פי שעוסק בהם שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שהרי בשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה (יצאה) ממנו רות שיצא ממנו שלמה שהקריב גם הוא הרבה קרבנות, שכתוב ביה [בו] "אלף עלות יעלה שלמה" (מלכים א ג, ד). וכן אמר ר' יוסי בן חוני: רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה! ומשיבים: תאותו מיהא [על כל פנים] לקללה הוי [היתה] ולכן גרם הדבר גם קללה.

נאמר שם: "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת" (מלכים ב ב, יט), ושואלים: וכי מאחר שמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר ר' חנין: חן מקום על יושביו, שלמרות החסרונות אנשים אוהבים את מקומם. אמר ר' יוחנן: שלשה חינות הן שפועלות בצורה דומה: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה למרות שיכולים להיות בה חסרונות, חן מקח על מקחו חן של הדבר על זה שקנה אותו, שהוא טוב בעיניו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה חלאין חלה אלישע: אחד כעונש על שגירה דובים בתינוקות, ואחד נענש על שדחפו לגחזי בשתי ידים ולא הניח לו דרך לחזור בו, ואחד שמת בו, שנאמר בו חולי שלוש פעמים: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מלכים ב יג, יד).

תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת שגם אם דוחים תלמיד, עדיין צריכים לתת לו פתח לחזור בו, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו.

ומפרשים: אלישע מאי היא [מה היה] המעשה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר נעמן (לגיחזי) הואל קח ככרים" (מלכים ב ה, כג) וכתיב [ונאמר]: "ויאמר אליו (אלישע לגיחזי) לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות" (מלכים ב ה, כו).

ושואלים: ומי שקיל כולי האי [והאם לקח את כל זה] הלא רק כסף ובגדים הוא דשקיל [שלקח]! אמר ר' יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בסוגיה של שמנה שרצים המטמאים, אמר לו לגיחזי: רשע, הגיע עת עבורך ליטול בעולם הזה שכר שמנה שרצים שעסקת בסוגיה זו, וכנגד זה קיבל שמונה דברים. "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" (מלכים ב ה, כז). בענין זה מביאים כי לאחר אותו ענין נאמר "וארבעה אנשים היו מצרעים" (מלכים ב ז, ג) ועל כך אמר ר' יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו.

נאמר "ויבא אלישע דמשק" (מלכים ב ח, ז) ושואלים: למה הלך לשם? אמר ר' יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר בו. אמר לו: חזור בך. אמר לו גיחזי: כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים — אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ושואלים: מאי עבד [מה עשה] גיחזי שהחטיא את הרבים? איכא דאמרי [יש שאומרים]: אבן שואבת תלה לו לחטאת (עגל) ירבעם, והעמידו בדרך זו בין שמים לארץ, ועל ידי כך היה נראה דבר מופלא והיו עובדים אותו יותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שם קדוש חקק לה לאותה עבודה זרה אפומה [על פיה] והיתה אומרת "אנכי" ו"לא יהיה לך".

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: רבנן דחה מקמיה [חכמים דחה מלפניו] ולא הניחם לבוא אל אלישע, דכתיב [שנאמר] לאחר אותה פרשה: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו" (מלכים ב ו, א), מכלל שעד האידנא [עכשיו] לא הוה דחיק [היה דחוק] המקום, ומדוע — מפני שכל עוד היה גיחזי שם היה דוחה אותם.

יהושע בן פרחיה מאי היא [מה היה] המעשה — כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן [כאשר היה הורג ינאי המלך את החכמים], שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה [הטמינה אותו אחותו] שהיתה אשתו של ינאי, ואילו ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק [הלך ברח] לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא [כאשר נעשה שלום] בין ינאי והחכמים, שלח ליה [לו] שמעון בן שטח לר' יהושע מכתב זה: מני (ממני) ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים: אחותי! בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה. אמר ר' יהושע בן פרחיה: שמע מינה [למד מכאן] מרמז זה הוה ליה שלמא [יש לו שלום] ואפשר לחזור.

כי אתא [כאשר בא] ר' יהושע חזרה לארץ ישראל אקלע לההוא אושפיזא [נזדמן לפונדק אחד] קם קמייהו ביקרא שפיר, עבדי ליה יקרא טובא [עמד לפניהם בכבוד יפה, ועשו לו כבוד הרבה], יתיב וקא משתבח [ישב ר' יהושע בן פרחיה והיה משתבח] בהם, ואומר: כמה נאה אכסניא זו! אמר ליה [לו] ישו הנוצרי שהיה אחד מתלמידיו: רבי, אבל עיניה של האשה טרוטות (זולגות דמעות). אמר ליה [לו]: רשע, בכך אתה עוסק בהסתכלות בנשים? אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה [הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו]. כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה [כל יום היה בא ישו לפניו ולא קיבל אותו בחזרה].

יומא חד הוה קרי [יום אחד היה קורא] ר' יהושע בן פרחיה קרית (קריאת) שמע, אתא לקמיה [בא ישו לפניו]. הוה בדעתיה לקבוליה [היה בדעתו לקבלו] בפעם זו, אחוי ליה בידיה [הראה לו בידו] שימתין, ואילו ישו סבר מדחא דחי ליה [חשב שהוא דוחה אותו] לגמרי, אזל זקף לבינתא פלחא [הלך העמיד לבינה ועבד אותה] כעבודה זרה. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן פרחיה: חזור בך! אמר ליה [לו]: כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. שאמר מר [החכם]: ישו הנוצרי כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר, יצר הרע, תינוק, ואשה — תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, שאם דוחים אותם יותר מדי יכול הדבר להביא לידי נזק.

ב משנה נמצא ההורג (הרוצח) עד שלא נערפה העגלה — תצא העגלה ותרעה בעדר, ואין בה שום קדושה מיוחדת. אם נמצא משנערפה העגלה, אף על פי שלא עשו את כל הטקס — אסורה בהנאה ותקבר במקומה, שהרי על ספק באתה מתחילתה שלא היה ברור מי הרוצח — כיפרה ספיקה, כלומר, סיימה את תפקידה והלכה לה והריהי עגלה ערופה לכל דבר. נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג — הרי זה יהרג, ואין אומרים שכבר נתכפר לו על ידי עריפת העגלה.

עד אחד אומר "ראיתי את ההורג" ועד אחד אומר "לא ראית", אשה אומרת "ראיתי" ואשה אומרת "לא ראית" — היו עורפין את העגלה, שכל זמן שאין עדות ברורה על הרוצח — מביאים עגלה על הספק. וכן אם עד אחד אומר "ראיתי" ושנים אומרים "לא ראית" — היו עורפין, שסומכים על השנים. שנים אומרים "ראינו" ואחד אומר להן "לא ראיתם" — לא היו עורפין.

ועוד אמרו משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. משבא אליעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו "בן הרצחן", שכיון שכבר היו אנשים רוצחים מפורסמים ברבים — שוב לא היה מקום לעגלה ערופה.

ועוד אמרו משרבו המנאפים פסקו המים המרים שלא השקו את הסוטות. ור' יוחנן בן זכאי הוא שהפסיקן שנאמר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו

"(הושע ד, יד), שהם עצמם היו נואפים. משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים — בטלו האשכלות, כלומר, הם היו אחרוני האשכולות, כאשר יבואר עניינם, שנאמר: "אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי" (מיכה ז, א). ועוד בסיפור העבר: יוחנן כהן גדול העביר (ביטל) את הודיית המעשר, שמזמנו אין מתוודים עוד על ביעור המעשרות. אף הוא בטל את המעוררין ואת הנוקפין שהיו במקדש.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר