הן תהוה ארכא לשלותך" [ואז תהיה ארכה לשלוותך] (דניאל ד, כד), שלא יבואו עליך כל הפורענויות שראית בחלומך, וכתיב [ונאמר]: "כלא מטא [כל הפורענות באה] על נבוכדנצר מלכא" [המלך] (דניאל ד, כה), וכתיב [ונאמר] שהיה הדבר "לקצת ירחין תרי עשר" [בסוף שנים עשר חודש] (דניאל ד, כו). ומכאן למד שזכות תולה ודוחה את הפורענות במשך שנה אחת. ועל כל פנים משנתנו אינה כאף אחת משיטות אלה!

ומשיבים: לעולם תפרש שמשנתנו כשיטת ר' ישמעאל, שזכות תולה לשנה, ואשכח קרא דאמר ותני [ומצא כתוב נוסף שאומר ושונה] שזכות תולה כמה פעמים, דכתיב [שנאמר]: "כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום (אסלח), ועל ארבעה לא אשיבנו

"(עמוס א, יא) משמע ששלוש פעמים יכולה פורענות להידחות, שנה אחר שנה. ושואלים: ומאי [ומה] הלשון "אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר", שהרי לכאורה ראיה גדולה היא שהפורענות נדחית שלוש פעמים! ומשיבים: דלמא שאני [שמא שונים] גוים דלא מפקיד דינא עלייהו [שאין הדין נזכר ונפקד עליהם] כל כך כמו לישראל, שה' מדקדק יותר במעשיהם וממהר להיפרע מהם, לכן אין כאן ראיה גמורה.

א שנינו במשנה: ויש זכות תולה לסוטה שלש שנים. שואלים: זכות דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] זכות של תורה שלמדה, הא [הרי] אינה מצווה ועושה היא, שלכל הדעות אין מצוה על האשה ללמוד תורה, ואין על מעשה זה שכר מרובה כל כך! אלא תאמר זכות של מצוה שעשתה, אולם

זכות של מצוה מי מגנא כולי האי [האם היא מגינה כל כך] והתניא [והרי שנינו בברייתא], את זו דרש ר' מנחם בר יוסי: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), תלה הכתוב את המצוה לדמות אותה בנר, ואת התורה באור (השמש). את המצוה בנר — לומר לך: מה נר אינה מגינה על האדם על ידי האור אלא לפי שעה, כל עוד הוא דולק בידו — אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, כלומר, באותה שעה.

ואת התורה תלה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם — אף תורה מגינה לעולם. ואומר על התורה: "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך" (משלי ו, כב). "בהתהלכך תנחה אתך" — זה כשאתה מתהלך חי בתוך העולם הזה. "בשכבך תשמר עליך" (משלי ו, כב) — זו זמן המיתה שהאדם שוכב בקברו. "והקיצות היא תשיחך" — לעתיד לבא לאחר תחייתיקיצת המתים.

משל לאדם שהיה מהלך באישון (בחושך) לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים (הבורות) ומן הברקנים שאינו רואה בגלל החושך, ומחיה רעה ומן הליסטין (השודדים) המצויים בלילה, ואינו יודע באיזה דרך יהא מהלך.

אם נזדמנה לו אבוקה של אור (אש) שהיא משל למצוה — ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר שהוא משל ללימוד התורה — ניצל מחיה רעה ומן הלסטין, שאינם משוטטים עוד בדרכים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. אם הגיע לפרשת דרכים ומכיר את הדרך — ניצל מכולם.

דבר אחר: עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח, ז). ומכל מקום, משמע מכאן שאין המצוה שעשתה קודם מגינה עליה עכשיו מן הפורענות, ואם כן כיצד תגן זכות המצוה על הסוטה?

אמר רב יוסף כך צריך להבין את ההשוואה: מצוה, בעידנא דעסיק [בזמן שהוא עוסק] בה — מגנא [מגינה] היא מן הפורענות ומצלא [ומצילה] מיצר הרע, בעידנא דלא עסיק [בזמן שאינו עוסק] בה — אגוני מגנא אצולי לא מצלא [מגינה היא מן הפורענות, אבל להציל אינה מצילה] מן היצר. תורה, בין בעידנא דעסיק [בזמן שהוא עוסק] בה ובין בעידנא דלא עסיק [בזמן שאינו עוסק] בה — הריהי מגנא ומצלא [מגינה היא ומצילה], ואם כן, גם לפי האמור בברייתא יכולה זכות המצוה שעשתה להגן עליה מפורענות.

מתקיף לה [מקשה על הסבר זה] רבה: אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי [האם] לא עסקי [עסקו] בתורה? והרי ידוע במסורת שהיו חכמים גדולים, אם כן אמאי [מדוע] לא הגינה עלייהו [עליהם], כלומר, הצילה אותם מלחטוא? אלא אמר רבא: תורה בעידנא דעסיק [בזמן שהוא עוסק] בה — הריהי מגנא ומצלא [מגינה ומצילה], בעידנא דלא עסיק [בזמן שאינו עוסק] בה — אגוני מגנא אצולי לא מצלא [להגן מגינה מפורענות, אך להציל אינה מצילה] מן היצר. ואילו מצוה, בין בעידנא דעסיק [בזמן שהוא עוסק] בה בין בעידנא דלא עסיק [בזמן שאינו עוסק] בה — אגוני מגנא אצולי לא מצלא [להגן מגינה מפורענות, להציל אינה מצילה מן היצר].

רבינא אמר: לעולם תפרש שהזכות שמועילה לסוטה היא זכות תורה, ודקאמרת [ומה שאומר אתה] הרי האשה אינה מצווה ועושה — נהי דפקודי לא מפקדא [אם אמנם שאינה מצווה], מכל מקום באגרא דמקרין ומתניין בנייהו [בשכר זה שהן גורמות לבניהן לקרוא בתורה ולשנות במשנה ] ונטרן להו לגברייהו [ושומרות, ממתינות להם לבעליהן] עד דאתו מבי מדרשא [שבאים מבית המדרש מלימודם], מי לא פלגאן בהדייהו [האם אינן חולקות שכר איתם]? אם כן יכולה להיות לסוטה זכות תורה להגן עליה, שגרמה לאחרים ללמוד. וחוזרים לענין המשל שהוזכרו בו אבוקה ואור ופרשת דרכים.

ושואלים: מאי [מה הוא] הנמשל לענין מי שכבר האיר לו השחר והגיע לפרשת דרכים? אמר רב חסדא: זה תלמיד חכם שמאירה לו התורה, וכשמגיע יום מיתה היא פרשת הדרכים, אז ברור לו לאן הוא הולך. רב נחמן בר יצחק אמר: זה תלמיד חכם, ויש בו יראת חטא המכוונת את תורתו לכיוון הנכון. מר זוטרא אמר: זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא [שעולה לו שמועתו, תלמודו, לפי ההלכה] שאז ברור לו שהלך בדרך אמת.

ועוד שנינו באותה ברייתא דבר אחר: עבירה מכבה מצוה, שמבטלת את זכות עושה המצוה, ואין עבירה מכבה תורה. אמר רב יוסף: דרשיה [דרש אותו] ר' מנחם בר יוסי להאי קרא כי סיני [לכתוב זה כמו מהר סיני], ואילמלא דרשוה [היו דורשים אותו] דואג ואחיתופל הכי [כך] לא רדפו בתר [היו רודפים אחר] דוד, דכתיב [שנאמר]: "כי אמרו אויבי לי... לאמר אלהים עזבו רדפו ותפסוהו כי אין מציל" (תהלים עא, י-יא) הרי שחשבו שה' עזבו.

ושואלים: מאי דרוש [מה איזה כתוב דרשו] שהביא אותם לטעות? — פסוק זה: "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו), והן ראו שעבר דוד עבירה של גילוי עריות (בבת שבע), ואינן יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה.

אגב שדרשו בברייתא את המלה "אהבה" על התורה, שואלים: מאי [מה פירוש] הפסוק "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח, ז), שמשמע מכאן שאין לקנות את שכר התורה בכסף? אמר עולא: להוציא מאנשים מסויימים, לא כשמעון אחי עזריה שעזריה אחיו היה מפרנס אותו כדי שיעסוק בתורה, והתחלק עימו בשכר לימוד התורה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה [של בית הנשיא] שהם היו מפרנסים אותו על מנת שיעסוק בתורה,

אלא כהלל ושבנא. דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו [אחים היו], הלל עסק בתורה מתוך עוני, שבנא עבד עיסקא [עשה עסקים] והתעשר. לסוף, לאחר זמן אמר ליה [לו] "שבנא: תא נערוב וליפלוג [בוא נערב ונחלק]; שאני אתן לך חצי כספי ואתה תתן לי חצי שכר תורתך! יצתה בת קול ואמרה "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח, ז).