ואת אחד עשר, שהיא גזירת הכתוב הנלמדת מריבוי המילים שגם אלה מתקדשים. ואין הקדש חל עליהם משום הטעות, אלא משום גזירת הכתוב.

א גמרא שנינו במשנה כי מי שנדר נזירות ובא לפני חכם ואסרו מונה נזירותו משעה שנדר, ומחשיב בכלל זה ימים שלא נהג נזירות. ושואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? הרי אינה לא כדעת ר' יוסי ולא כדעת רבנן [חכמים].

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שנדר ועבר על נזירותו ושתה יין — אין נזקקין לו חכמים להתיר את נדרו אם בא להישאל, ולא להשלים את נזירותו בהקרבת קרבנות, אלא אם כן מונה בהן ימי איסור כימים שנהג בהם היתר, ואחרי שנוהג כהלכה ככל ימי הנזירות שביטל אז מותר להישאל לו, או מתירים לו להביא קרבנותיו. ר' יוסי אומר: דיו שלשים יום. שאם עבר על נזירותו שלושים יום או יותר רק אז נוהגים בו דבר זה (ר"ת). ומעתה, כשיטתו של מי היא משנתנו?

אי רבנן [אם כדעת חכמים] קשיא [קשה] מענין של נזירות מועטת, שלשיטת חכמים אינו יכול למנות בשום מקרה משעת הנדר, אלא צריך להוסיף ימים כימים שעבר ונהג היתר, ואפילו היתה זו נזירות מועטת — מכל מקום צריך להוסיף ימים. אי [אם] לדעת ר' יוסי, אף שבנזירות מועטת שנהג היתר בפחות משלושים יום, אינו מצריך להוסיף ימים ומונה משעה שנדר, כמשנתנו, מכל מקום קשיא [קשה] מענין של נזירות מרובה! שאף לדעתו צריך להוסיף ימים!

ומשיבים: איבעית תימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כדעת ר' יוסי היא, ואיבעית תימא רבנן [ואם תרצה אמור שכדעת חכמים] היא. ומפרטים: איבעית תימא [אם תרצה אמור] כשיטת ר' יוסי: כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת, כלומר, יש להבין את משנתנו דווקא במקרה שעבר על נזירותו פחות משלושים יום.

ואיבעית תימא רבנן [ואם תרצה אמור ששיטת חכמים היא משנתנו], וצריך לתקן קצת את לשון המשנה, לא תימא [תאמר] שהוא נוהג איסור משעה שנזר, אלא אימא [אמור] כמשעה שנזר, כלומר, עליו למנות נזירות ככל הזמן שעבר משעה שנזר. והם ממש דברי חכמים.

ב שנינו במשנה "נשאל לחכמים והתירוהו והיתה לו בהמה תצא ותרעה בעדר ". אמר ר' ירמיה: מכלל דברי בית שמאי, שאף הם מסכימים להלכה זו, נשמע [נלמד] גם לדברי בית הלל. לאו אמרי [האם אין אומרים] בית שמאי שהקדש בטעות הוי [הריהו] הקדש, ומכל מקום כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר [שהתברר הדבר שלא יפה] נזר והתבטל הנדר מעיקרו — תצא הבהמה לחולין ותרעה בעדר.

אף לבית הלל נמי [גם כן], אף על גב דאמרי [אף על פי שהם אומרים] שמי שעושה תמורה שממיר בהמת קדשים בבהמה אחרת בטעות, הויא [הריהי] תמורה — הני מילי היכא דאיתיה [דברים אלה אמורים דווקא כאשר ישנו] לעיקר הקדש ולכן יכול לעשות תמורה. אבל היכא דמיתעקר [במקום שנעקר] עיקר הקדש, שנשאל לחכמים והתירו את נדר ההקדש הראשון, ואין עוד ממשות בקדושה שהתפיס בה — איתעקר נמי [נעקרת גם כן] התמורה והריהי חולין.

ג אמר מר [החכם, בית שמאי] במשנה: וכי אי [אין] אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי שהוא מקודש. ובענין זה איתמר [נאמר] שדנו אמוראים: מעשר בהמה, רב נחמן אמר: דווקא טעותו היא שמקדשת אותו, ולא כוונתו, שאם ידע שתשיעי הוא, ובכוונה קרא לו "עשירי" כדי לקדשו — אין זה מועיל. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: טעותו מקדשת, וכל שכן כוונתו, אם נתכוון במפורש לקרוא לתשיעי (או לאחד עשר) "עשירי" הגם שידע שאינו עשירי.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] כי טעותו היא המקדשת את התשיעי ולא כוונתו, מה דקאמרי [שאומרים] בית שמאי לבית הלל במשנתנו כדי להוכיח להם שהקדש בטעות הקדש הוא: וכי אי [אין] אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין, ואישתיקו [ושתקו] בית הלל ולא סתרו את הקושיה הזו מתוך עצמה, אלא ענו באופן אחר.

לשיטתך לימרו להון [שיאמרו להם] לבית שמאי תשובה לגוף הדבר: אין ללמוד ממעשר להקדש רגיל, שהרי מה למעשר — שכן אינו קדוש בכוונה, שאם נתכוון על כל התשיעי, העשירי והאחד עשר לקרותם עשירי, אין בכך כלום ואינם קדושים בקדושת מעשר, ולפיכך אין מכאן ראיה להקדש שעיקר קדושתו בכוונה היא.

אמר רב שימי בר אשי: היינו טעמא [זהו הטעם] שלא אמרי להון [אמרו להם] תשובה זו, שכן נראים הדברים היפך זה, שכן קל וחומר הוא: מה מעשר שאינו קדוש בכוונה — קדוש בכל זאת על ידי טעות, הקדש שקדוש בכוונה — לא כל שכן שיתקדש בטעות?!

ודוחים: ולא היא (ואין הדבר כן) שאין זה קל וחומר, שכן הקדש בדעתא דמריה תלי [בדעת בעליו הוא תלוי] ולכן אינו יכול להתקדש על ידי טעות. אבל המעשר איננו הקדש מתוך דעת הבעלים ורצונם, אלא על פי חשבון, שהעשירי למנין הבהמות הוא קודש.

ד משנה מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו שהפריש לצורך קרבן הנזירות ומצאה (גילה) שנגנבה, והוא מתחרט עכשיו על עצם הנזירות שקיבל על עצמו משום שאין לו עתה בהמה להקריב. אם עד שלא (לפני) נגנבה בהמתו נזר — הרי זה נזיר, ואין זה פתח להתיר את נדרו, שאין מתירים נדר בשל מאורע ששינה את מצב הדברים לאחר זמן.