תניא [שנויה ברייתא] : המודר הנאה מחבירו — אין מתירין לו את נדרו אלא בפניו של חבירו. שואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר רב נחמן: דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד, יט), אמר לו ה' למשה: במדין נדרת ליתרו שלא תחזור למצרים — לך והתר נדרך במדין. ומניין שנדר? דכתיב [שנאמר]: "ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב, כא) ומפרשים "ויואל" — מלשון "אלה", ואין אלה אלא שבועה, דכתיב [שנאמר]: "ויבא אתו באלה" (יחזקאל יז, יג).

וראיה אחרת לעצם ההלכה שאין מתירים אלא בפניו, שנאמר בצדקיהו המלך: "וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים (חיים)" (דברי הימים ב לו, יג). ושואלים: מאי מרדותיה [מה היתה מרידתו]? ומשיבים: אשכחיה [מצא אותו] צדקיה לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא [שהיה אוכל ארנבת] חיה והתבייש נבוכדנצר בדבר. אמר ליה [לו] : אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא [הישבע לי שלא תגלה עלי ולא יצא הדבר לרבים]. אישתבע [נשבע] לו.

לסוף הוה קא מצטער [היה מצטער] צדקיהו בגופיה [בגופו, בעצמו], מפני שרצה לספר ולא יכול היה מפני השבועה שנשבע. איתשיל אשבועתיה [נשאל על שבועתו] לפני חכמים והתירו לו, ואמר, וסיפר את הדבר ברבים. שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה [שמבזים אותו] בגלל מה שעשה. שלח ואייתי [והביא] סנהדרין וצדקיהו לפניו. אמר להון [להם] לסנהדרין: חזיתון מאי קא עביד [ראיתם מה עשה] צדקיהו? לאו הכי אישתבע בשמא דשמיא ד"לא מגלינא" [וכי לא כך נשבע בשם שמים "שאיני מגלה"]? אמרי ליה [אמרו לו] : איתשלי אשבועתא [נשאל על השבועה].

[אמר להון [להם] : מתשלין אשבועתא [וכי נשאלים על השבועה]?] אמרי ליה [אמרו לו]: אין [כן]. אמר להו [להם]: בפניו של האיש שנשבע לו נשאלים, או אפילו שלא בפניו? אמרי ליה [אמרו לו]: בפניו דווקא. אמר להון [להם]: ואתון מאי עבדיתון [ואתם מה עשיתם], מאי טעמא [מה טעם] לא אמריתון [אמרתם] לצדקיהו שאינו יכול להישאל על נדרו אלא בפני? מיד נתקיים בהם "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" (איכה ב, י). אמר ר' יצחק: ששמטו כרים שהיו יושבים עליהם כדיינים מתחתיהם, להורות ששגו בדבר הלכה.

ב משנה בהמשך לדברי חכמים במשנה הקודמת שאין פותחים בנולד, ר' מאיר אומר: יש דברים שהן כנולד ואינן בעצם כנולד, ואין חכמים מודים לו. כיצד? אמר "קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע" אמרו לו: מת אביה, או שעשה תשובה. או שאמר "קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו, או שהנחש בתוכו" אמרו לו: מת הכלב, או שנהרג הנחש — הרי הן כנולד, ובכל זאת אינו כנולד, ופותחים בהם. ואין חכמים מודים לו.

ג גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר יש דבר שהוא דומה לנולד ואינו נולד, כגון שנדר "קונם שאני נכנס לבית זה שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו ", שאם מת הכלב הרי זה אינו כנולד. ותוהים: הלוא מת ודאי נולד הוא! שלא היה הדבר כן בשעת הנדר, ומדוע אומר ר' מאיר שאינו כנולד? אמר רב הונא: נעשה כתולה נדרו בדבר, כלומר, אנו מבינים את נדרו כנדר על תנאי, שכל עוד קיים הכלב לא יכנס לבית, שכיון שפירש ואמר שמפני זה נדר, הרי כאשר נשתנה המצב — בטל הנדר. ור' יוחנן אמר: הכוונה היא שכך פותחים לו: כבר מת הכלב וכבר עשה האב תשובה לפני שנדר, קאמרי ליה [אומרים לו] לנודר, שנמצא שהיה זה נדר טעות מעיקרו.