רב חלבו באיש [חלה]. לא איכא [היה] מי דקא אתי [שבא] לבקרו. אמר להו [להם] רב כהנא לחכמים: לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא עצמו לבקרו, וציווה לתלמידיו לטפל בו, ובשביל שכיבדו (טאטאו וניקו) וריבצו (מים על הרצפה) לפניו, חיה (הבריא). אמר לו התלמיד: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים הריהו כאילו שופך דמים, שייתכן שהחולה נמצא בלי מי שמטפל בו, ואם אין מי שמבקר אותו, אין יודעים מה מצבו ועלול לחלות יותר.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. ושואלים: מאי גרמא [במה הוא גורם]? אילימא [אם תאמר] כי כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות — שימות סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! מדוע מבקש עליו שימות? אלא: כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים, לא שיחיה ולא שימות, ומשום שיכול היה להצילו בתפילתו, הרי זה כגורם לו שימות.

מסופר: רבא, יומא קדמאה דחליש [ביום הראשון שהיה מרגיש חולשה] אמר להון [היה אומר להם, לבני ביתו]: לא תיגלו לאיניש [אל תגלו לאיש] שאני חולה, כדי שלא לתרע מזליה [יורע מזלי]. מכאן ואילך, כשהורע מצבו, אמר להון [היה אומר להם]: פוקו ואכריזו בשוקא [צאו והכריזו בשוק] שאני חולה. דכל דסני לי ליחדי לי [שכל השונא אותי ישמח בי, במחלתי], וכתיב [ונאמר]: "בנפל אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז), ונאמר אחריו: "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יח), ודרחים לי ליבעי עלי רחמי [ומי שאוהב אותי יבקש עלי רחמים].

אמר רב: כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" (תהלים מא, ב), ומסביר את הדברים: אין דל אלא חולה, שנאמר בתפילת חזקיה בחוליו: "מדלה יבצעני" (ישעיה לח, יב), אי נמי [או גם כן] מן הדין קרא [מהפסוק הזה] אפשר ללמוד, ששאלו את אמנון בן דוד בחוליו: "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר" וגו' (שמואל ב יג, ד). ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד), שעונשו האחרון של הרשע הוא בגיהנם.

ואם ביקר מה שכרו? ותוהים: מה שכרו?! הלא כדאמר [כפי שאמר]: ניצול מדינה של גיהנם! אלא השאלה היתה: מה שכרו בעולם הזה, והתשובה לכך בהמשך הכתוב:

"ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש איביו" (תהלים מא, ג) והוא מפרשו: "ה' ישמרהו" — מיצר הרע, "ויחיהו" — שיצילהו מן היסורין, "ואשר בארץ" — שיהו הכל מתכבדין בו, "ואל תתנהו בנפש איביו" — כוונתו שיזדמנו לו ריעים כדרך שנזדמנו לנעמן, שהיו לו ידידים שיעצו לו לפנות לאלישע וגרמו בכך שריפו (ריפאו) את צרעתו. ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שעל ידי עצתם חילקו את מלכותו.

ובאותו ענין תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים "בנה" וזקנים יאמרו "סתור" — שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים אינו אלא סתירה, וסתירת זקנים הינה בנין. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה (ראה מלכים א יב, כא). שאילו היה שומע בעצת הזקנים ונכנע לפי שעה, לא היתה מלכותו נחלקת.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: לא ליסעוד איניש קצירא [יבקר אדם את החולה] לא בתלת שעי קדמייתא [בשלוש שעות ראשונות] של היום, ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא [בשלוש שעות אחרונות של היום], כי היכי [כדי] שלא ליסח דעתיה [יסיח דעתו] מן רחמי [הרחמים]. ומסביר: תלת שעי קדמייתא [שלוש שעות ראשונות] — רווחא דעתיה [מרווחת דעתו], שלאחר מנוחת הלילה מחלתו נחלשת קצת והמבקר סבור שאין צורך להתפלל עליו. בתרייתא [בשעות האחרונות של היום] — תקיף חולשיה [מתגברת חולשתו] וסבור המבקר שהוא כבר לאחר יאוש ואין טעם להתפלל עליו.

א אמר רבין אמר רב: מניין שהקדוש ברוך הוא עצמו זן את החולה — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי" וגו' (תהלים מא, ד), ומפרש כאן "יסעדנו" — יתן לו סעודה, יזון אותו. ועוד אמר רבין אמר רב בענין זה: מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של החולה — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", שמפרש שה' על ערשו ממש.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא שהם למעלה מן החולה, אלא מתעטף בבגדו, בדרך כבוד, ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", ואין ראוי שאדם ישב למעלה ממקום השכינה.

ואגב מאמרים אלה של רבין בשם רב בענין ביקור חולים מביאים עוד ממה שאמר רבין אמר רב: כשיורד מטרא במערבא [גשם בארץ ישראל] — סהדא רבה [עד גדול] לכך הוא נהר פרת, שבסופו של דבר מי גשמים אלה מגיעים לנהר פרת ומתרבים מימיו. ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת שמואל. שאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתבריך [הנהר מגדותיו מתברך] ומשם באים המים, ולא מן הגשמים שבמקום רחוק. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו של שמואל על דברי שמואל עצמו בענין אחר, שאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין, כלומר, אינם מטהרים כמי מעיין, שמי מעיין מטהרים כדינם אף כאשר הם זוחלים = נעים,