חוץ מבשבועה, שלא יאסור על עצמו בשבועה על מנת להטעותם, מפני שהשבועה חמורה. ובית הלל אומרים: אף בשבועה.

בית שמאי אומרים: כשהוא מתדיין עם האיש שבא לשדוד אותו לא יפתח (יתחיל) לו בנדר, אלא אם כן השודד אינו מאמין לו, ואז מותר לו לידור כדי לחזק את דבריו, ובית הלל אומרים: אף יפתח לו. בית שמאי אומרים: אינו נודר אלא במה שהוא מדירו בלבד, ואינו מוסיף על כך. ובית הלל אומרים: אף במה שאינו מדירו.

ומסבירים, כיצד? אמר לו השודד: אמור "קונם אשתי נהנית לי אם אין הדבר כן ", ואמר: "קונם אשתי ובני נהנין לי", בית שמאי אומרים: אשתו מותרת שהרי המוכס תבע שיידור בדבר זה, ובניו שהוא הוסיף מדעתו — אסורין. ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין.

א גמרא שנינו במשנה שנודרים למוכסים, ומקשים: והאמר [והרי אמר] שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות דין הוא] וצריך לקיים אותו! אם כן חייב אדם לשלם מכס שקבעה המלכות, וכיצד התירו חכמים לאדם אף לשקר על מנת שלא לשלם?

אמר רב חיננא אמר רב כהנא אמר שמואל: כאן מדובר במוכס שאין לו קצבה, שאינו נוטל סכום קצוב לפי הוראות המלכות, אלא מטיל מסים כפי ראות עיניו, וזה אינו דין המלכות. דבי [חכם של בית מדרשו של] ר' ינאי אמר: במשנה מדובר במוכס העומד מאליו, שאינו ממונה כלל מטעם המלכות, אלא העמיד עצמו כמוכס.

ב שנינו במשנה: נודר שהן של בית המלך ואף על פי שאינן של בית המלך. ושואלים: היכי נדר [כיצד הוא נודר] נדר כזה? אמר רב עמרם אמר רב: באומר "יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך".

ושואלים: כיון דאמר [שאומר] "יאסרו" הלא על ידי כך איתסרו עליה כל פירי עלמא [נאסרו עליו כל פירות העולם] כיון שאין זה נכון! ומשיבים: באומר "ייאסרו עלי רק היום". ותוהים: אי דאמר [אם שאומר] "היום" לא מקבל מיניה [יקבל ממנו] המוכס את הדבר כנדר. שהרי בעצם לא אסר על עצמו דבר חמור!

ומשיבים: באומר בלבו "היום", ומוציא בשפתיו סתם. ואף על גב דסבירא לן [ואף על פי שסבורים אנו] בדרך כלל להלכה שדברים שבלב אינן נחשבים כדברים ואין מתחשבים בהם — לגבי [אצל] אונסין שאני [שונה] הדבר והתירו לסמוך על תנאי שמוסיף בליבו כדי להתיר את נדרו.

ג שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: בכל נודרים חוץ מבשבועה, ובית הלל מתירים אף בשבועה. בית שמאי אומרים: נודר למוכס במה שהוא מדירו, ובית הלל אומרים: אף בשאינו מדירו. כיצד? אמר לו המוכס: אמור "קונם אשתי נהנית לי", ואמר הוא "קונם אשתי ובני נהנין לי". בית שמאי אומרים: אשתו מותרת ובניו אסורין, ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין.

אמר רב הונא: תנא [שנה החכם], בית שמאי אומרים: לא יפתח לו בשבועה, ובית הלל אומרים: אף יפתח לו בשבועה. ותוהים: מדיוק הלשון משמע כי לבית שמאי דווקא בשבועה בלבד הוא שלא יפתח לו, הא [הרי] בנדר יפתח לו, שמותר לו להתחיל ולידור מדעת עצמו. והא תנן [והרי שנינו במשנתנו], בית שמאי אומרים: לא יפתח לו בנדר!

ותו [ועוד] ניתן לדייק: מיפתח [לפתוח] הוא שלא יפתח לו בשבועה ומכאן אפשר להסיק: הא [הרי] שמכל מקום מידר נדר [נודר הוא] בשבועה אם המוכס עומד על כך. והתנן [והרי שנינו במשנתנו], בית שמאי אומרים: בכל נודרין חוץ מבשבועה, משמע שאין נשבעים אפילו כשאינו פותח!

את הסתירה מיישבים: תנא מתניתין [שנה התנא את משנתנו] בנדר כדי להודיעך כחן של בית שמאי שאומרים שלכתחילה לא יפתח אפילו בנדר, תנא [ושנה] בברייתא בשבועה, להודיעך כחן של בית הלל עד כמה הם מתירים שאף בשבועה יכול לפתוח, אבל באמת גם בנדר אין פותחים ובשבועה אין נודרים כלל לשיטת בית שמאי, ואין לדייק מלשון הברייתא.

רב אשי אמר, כך יש לפתור את הסתירה, הכי קתני [כך שנה]: שאין המדובר בברייתא לענין נדר לאנסים ולמוכסים, אלא יש להבין את המחלוקת לענין אחר לגמרי, כי בית שמאי אומרים: אין שאלה בשבועה, שמה שאמרו "לא יפתח" מתייחס לחכם הבא למצוא פתח להתיר את השבועה, ובית הלל אומרים: יש שאלה בשבועה.

ד משנה נדר "הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות" שהיתה רוח סערה, ונראה היה לו שכל הנטיעות עומדות להיקצץ, והקדישן אם לא יקצצו. או שראה אש הקרובה לשרוף את טליתו ואמר "טלית זו קרבן אם אינה נשרפת" — קדושה חלה עליהן אם לא נקצצו או לא נשרפו, ויש להן פדיון כשאר הקדשים לבדק הבית. אבל אם אמר "הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו", או אמר "טלית זו קרבן עד שתשרף" —