אילו לא חמאת [היתה רואה] בה אימה מילין דעזיבה [דברים גרועים שראוי לעוזבם] — בכדי [לחינם] לא אדרתה [היתה מדירה אותה]! אם היית חושבת על כך בשעת הנדר מי אדרתה [האם היית מדירה אותה]? אמרה ליה [לו]: לא, ושרייה [והתיר אותה].

מסופר: בר ברתיה [בן בתו] של ר' ינאי סבא [הזקן] אתא לקמיה [בא לפני] סבו ר' ינאי סבא שיתיר לו נדר, אמר ליה [לו]: אילו הוה ידעת [היית יודע] שבשעה שאתה נודר דפתחין [שפותחים] בשמים את פינקסך וממשמשין (ומפשפשים) בעובדך [במעשיך] מה טיבם, מי נדרת [האם היית נודר]? אמר ליה [לו]: לא, ושרייה [והתירו].

אמר ר' אבא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז לענין זה — שנאמר: "ואחר נדרים לבקר" (משלי כ, כה), שאחרי שאדם נודר מבקרים בשמים את מעשיו. ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שפתח ר' ינאי ליה [לו] בפתח זה — אנן [אנו] לא פתחינן ליה [פותחים לו] לאדם הנודר בהא [בזה], לשאול אם אינו מתחרט עליהם משום שהנודר נבדק בידי שמים, כי יש לחשוש שאם יישאל אדם על נדרו כך, יתבייש לומר שאינו מתחרט ויאמר שלא כנכון, שהוא מתחרט.

וכן לא פתחינן [פותחים אנו] בהדא אחרנייתא [בזו האחרת] שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי [במה] פתח ליה [לו] רבן גמליאל לההוא סבא [לזקן אחד] שנדר נדר, ובא לפניו כדי להתירו, אמר לו: נאמר "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" (משלי יב, יח), ופירושו: כל הבוטה, כלומר כל המוציא מפיו ביטוי של נדר — ראוי לדוקרו בחרב, אלא שיש לפניו דרך אחרת — לשון חכמים מרפא, שמתירים לו החכמים את נדרו. וגם בדבר זה אין פותחים.

ולא פתחינן [פותחים אנו] לנודר בהדא אחרנייתא [בזו האחרת], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' נתן אומר: הנודר — כאילו בנה במה שלא במקום המקדש, והמקיימו את הנדר הזה — כאילו מקריב עליו קרבן, שהרי לא זו בלבד שנדר, אלא אף גומר את המעשה, ומקיים את מה שנדר. ברישא פתחינן [בדבר הראשון אנו פותחים] ואומרים לו לאדם שנדר: דע לך שכל הנודר עושה מעשה רע כבונה במה. ואילו בסיפא [בענין האחרון] שהמקיים את הנדר כאילו מקריב עליו קרבן נחלקו חכמים, אביי אמר: פתחינן [פותחים אנו], ורבא אמר: לא פתחינן [פותחים אנו] בפתח זה.

רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא [היה שונה את השמועה הזו בלשון זו] שאמרנו. ואילו רב טביומי מתני הכי [היה שונה אותה כך]: במה שכתוב בסיפא לא פתחינן [בסוף אין אנו פותחים] לכל הדעות, שאין אומרים לו לאדם שהמקיים נדר עושה מעשה רע. ואילו לגבי הנימוק שברישא [בהתחלה] נחלקו, אביי אמר: פתחינן [פותחים אנו] בזה, רבא אמר: לא פתחינן [פותחים אנו]. ומסכמים, והלכתא [וההלכה היא]: לא פתחינן [פותחים אנו] לא במה שכתוב ברישא [בתחילה] ולא במה שכתוב בסיפא [בסוף].

ועוד: ולא פתחינן [פותחים אנו] בהא נמי [גם כן בזה] של שמואל. שאמר שמואל: הנודר נדר, אף על פי שמקיימו — נקרא רשע. אמר ר' אבהו: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — שנאמר: "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג), ויליף [ולומד] "חדלה" "חדלה" בגזירה שווה; כתיב הכא [נאמר כאן] "וכי תחדל לנדר" וכתיב התם [ונאמר שם] "שם רשעים חדלו רגז" (איוב ג, יז), לומר שהנודר ומקיים עושה בזה ענין של רשע.

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנה מפורשת: האומר שהוא נודר "כנדרי כשרים" — לא אמר כלום, "כנדרי רשעים" — נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. ומכאן יש ללמוד שנדר הוא מעשה רשעים.

א אגב הזכרת הכתוב "שם רשעים חדלו רוגז", מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לפי שהכעס גורם לו לעבור על עבירות חמורות, שנאמר: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י), ואין "רעה" האמורה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד), כלומר, בסופו של דבר, יומו של הרשע מגיע בגיהנם.

ולא עוד אלא שכל הכועס מחלות התחתוניות (טחורים) שולטות בו, שנאמר: "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח, סה), איזהו דבר, מחלה, שמכלה את העינים בכאב ומדאיב (ומצער) את הנפש — הוי אומר — אלו התחתוניות.

מסופר: עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין [בעלייתו לארץ ישראל התלוו לו שני] אנשים מבני חוזאי בהדיה [יחד איתו]. בתוך קטטה שהיתה ביניהם קם חד שחטיה לחבריה [עמד אחד ושחט את חבירו]. אמר ליה [לו] הרוצח לעולא: יאות עבדי [יפה עשיתי]? אמר ליה [לו]: אין [כן], ופרע ליה [ופתח לו] את בית השחיטה, כלומר, חתוך אותו עוד כדי שימות מהר. כי אתא לקמיה [כאשר בא עולא לפני] ר' יוחנן וסיפר לו על כך, אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] חס ושלום אחזיקי [החזקתי] ידי עוברי עבירה בזה שאמרתי לו דברים אלה? אף על פי שמחמת האימה שיהרגהו אמר כך. אמר ליה [לו]: נפשך הצלת בכך, שמותר לו לאדם לומר דברים כאלה כדי להציל את עצמו ממוות.

לעצם הסיפור הזה קא תמה [היה תמה] ר' יוחנן: מכדי כתיב [הלא נאמר] בפרשת הקללות: "ונתן ה' לך שם לב רגז" (דברים כח, סה) ודבר זה הלא בבבל כתיב [נאמר], ששם במקום הגלות יש לב רגז וכועס, ואיך ייתכן שבארץ ישראל יזדמן שיכעס אדם כל כך עד שירצח את חבירו? אמר ליה [לו] עולא: ההוא שעתא [באותה שעה] שאירע הדבר