לאו אתה שומע הן! ואלא תאמר שהוא כשיטת ר' יהודה החלוק על ר' מאיר, אולם לשיטתו אין הדבר צריך להיאמר שהרי היינו רישא [זהו שכתוב בתחילה] בפרק הקודם, שנאמר במשנה (שהעמדנו אותה כדעת ר' יהודה) שהאומר "לחולין" — הרי זה נדר!

ומשיבים: אכן, שיטת ר' יהודה היא, אולם איידי דקתני [מתוך ששנה] במשנתנו אחרי כן "כבשר חזיר", "כעבודה זרה", להכי קתני [לכך, מפני כן, שנה] כדרך אגב גם "חולין" עמהם, אף שאין הדבר צריך.

רבינא אמר, הכי קתני [כך שנינו]: ואלו הם הדברים המותרין לגמרי שאין בהם נדר כלל — הנודר "כחולין", "כבשר חזיר", "כעבודה זרה". ואי [ואם] לא תנא [היה שונה] חולין כאן, הוה אמינא [הייתי אומר] כי למרות שמן התורה אין כאן נדר, מכל מקום עדיין בעי [צריך] הנדר שאלה, שצריך הנודר להישאל לחכם ולמצוא היתר לנדרו.

ומקשים: ומי איכא לאסוקי על דעתא הכי [והאם יש מקום להעלות על הדעת כך, פירוש כזה]? הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף]: האומר לאשתו "הרי את עלי כאימא" — פותחין לו פתח ממקום אחר, מכלל הדברים אתה למד שבמקרים שמנה ברישא [בתחילה] לא בעיא [צריכה] שאלה כלל! אלא צריך לחזור מדברי רבינא ומחוורתא [מחוור, ברור] כפי שהסברנו קודם שהמשנה כשיטת ר' יהודה היא, וחולין ממילא נסבה [הביא אותה], כלומר, בדרך אגב הובאה לשון זו, להשלים את הדברים.

לגופם של הדברים שואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו], מה המקור במקרא לכך שהמתפיס נדר בדבר האסור אינו נדר? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "איש כי ידר נדר לה'" (במדבר ל, ג) וכוונתו — עד שידור בדבר הנדור, כלומר, הוא נודר איסור על דבר, ותולה אותו בדבר שאיסורו בא מחמת נדר ולא בדבר האסור מעצמו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה דורש, אם כן אפילו תלה נדרו בדבר האסור נמי [גם כן] יחול נדרו, דהא כתיב [שהרי נאמר] בהמשך הפסוק "לאסר אסר על נפשו"! משמע שהוא אוסר משום דבר האסור. ודוחים: הכתוב "לאסר אסר" מבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לפי הדרש ששנינו בברייתא]: איזהו איסר האמור בתורה כו', שנודר איסור על עצמו ומתפיסו באיסור שכבר חל עליו, וגם שם מדובר שאותו איסור שהוא תולה בו, מקורו בנדר.

א שנינו במשנה: האומר לאשתו "הרי את עלי כאימא" — פותחין לו פתח ממקום אחר, ואף שאין בדבריו כלום, שהרי תלה נדרו בדבר האסור, מכל מקום צריך להישאל על כך לחכם ואין אומרים לו שאין זה נדר. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו במקום אחר: האומר לאשתו "הרי את עלי כבשר אימא", או "כבשר אחותי", או "כערלה", או "ככלאי הכרם", שהם איסורי הנאה — לא אמר כלום ומשמע שאף אינו צריך להישאל לחכם על כך!

אמר אביי: אין זו סתירה, ואפשר לפרש כך: לא אמר כלום — מדאורייתא [מן התורה], שאכן מדין תורה אין זה נדר, ואולם מכל מקום צריך שאלה — מדרבנן [מדברי סופרים]. רבא אמר: הא [זו, הברייתא] מדברת בתלמידי חכמים והם יודעים שביטוי כגון זה אינו נדר, הא [זו, המשנה] מדברת בעם הארץ, שכדי שלא יבוא לזלזל בנדרים החמירו עליו שיצטרך להישאל במקרה זה אף שאין כאן באמת נדר.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הנודר ומתפיס נדרו בספר תורה — לא אמר כלום, כלומר, אין זה נדר כלל. ואמר ר' יוחנן: ומכל מקום צריך שאלה לחכם כדי להתיר אותו. ואמר רב נחמן: ואם הוא תלמיד חכם אינו צריך שאלה. ומכאן שבנדרים מסויימים מחמירים על עם הארץ שישאל לחכם, אף על פי שבאמת אין זה נדר.