והויא [והיא] כשטח בין העיר בי מיכסי עד אקרא [מבצר] תולבנקי, שהן עשרין ותרתין פרסי אורכא ופותיא שיתא פרסי [עשרים ושתים פרסות אורך ורוחב שש פרסות].

מסופר: ר' חלבו ור' עוירא ור' יוסי בר חנינא איקלעו לההוא אתרא [הזדמנו למקום אחד]. אייתו קמייהו אפרסקא דהוה [הביאו לפניהם אפרסק שהיה] גדול כאילפס (קדירה) של כפר הינו. ואילפס כפר הינו כמה הוי [הוא] גודלו? — חמש סאין. אכלו שליש ממנו, והפקירו שליש, ונתנו לפני בהמתן שליש.

לשנה הבאה איקלע [הזדמן] ר' אלעזר להתם [לשם] ואייתו לקמיה [והביאו לפניו אפרסק], נקטו בידיה [אחזו בידו], שהיה האפרסק קטן עד שיכול היה להחזיקו בתוך היד, ואמר על השינוי הזה בגודל הפירות: "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה" (תהלים קז, לד), שהעוונות הם שגרמו לשינוי בפירות.

ר' יהושע בן לוי איקלע לגבלא [הזדמן לגולן], חזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי כי עיגלי [ראה אשכולות שהיו עומדים וגודלם כמו עגלים], אמר: עגלים עומדים בין הגפנים ואינכם חוששים שיזיקו? אמרו ליה [לו]: קטופי נינהו [אשכולות הן]. אמר: ארץ ארץ, הכניסי פירותייך, למי את מוציאה פירותייך, לגויים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו? מוטב שלא תוציא הארץ פירות גדולים כל כך.

לשנה האחרת איקלע [הזדמן] ר' חייא להתם [לשם], חזנהו דהוו קיימי כעיזי [ראה אותם, את האשכולות שהם עומדים וגודלם כעיזים] אמר: עזים בין הגפנים? אמרו ליה [לו]: זיל, לא תעביד לן כי חברך [לך, אל תעשה לנו כמו חברך], שכבר נתקיימה בנו קללתו ונתקטנו האשכולות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בברכותיה של ארץ ישראל, כלומר, כאשר ארץ ישראל מבורכת — שטח של בית סאה עושה חמשת ריבוא (חמישים אלף) כורין, בישיבתה של צוען, כאשר צוען שבמצרים מיושבת ובנויה — בית סאה עושה שבעים כורין. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין, שבמקום מובחר ומושקה זה שבחוץ לארץ, עושה הקרקע בדרך הטבע כפי שיעור זה.

ואין לך מקום מעולה בכל ארצות יותר מארץ מצרים, שנאמר: "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג, י). ואין לך מקום מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען, וראיה לדבר — דהוו מרבו [שהיו מגדלים] בה מלכים, דכתיב [שנאמר]: "כי היו בצען שריו" (ישעיה ל, ד). ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון, וראיה לדבר — דהוו קברי [שהיו קוברים] בה שיכבי [מתים], כגון האבות במערת המכפלה, שכן אינה ראויה לעיבוד.

ואפילו הכי [כך] חברון מבונה (מוצלחת) על אחת משבעה (פי שבע) בצוען, דכתיב [שנאמר]: "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים" (במדבר יג, כב), מאי [מה פירוש] "נבנתה"? אילימא [אם תאמר] שנבנתה ממש קודם צוען, אולם אין הדבר מסתבר, שכן וכי אפשר שיהא אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול? שנאמר: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען" (בראשית י, ו), ומצרים גדול אפוא בשנים מכנען אשר בשטחו היתה חברון!

אלא הכוונה שמבונה ומוצלחת על אחת משבעה בצוען. והני מילי [ודברים אלה אמורים] בטרשים שבארץ ישראל, כגון חברון, אבל שלא בטרשים — פי חמש מאה (מאות).

והני מילי [ודברים אלה אמורים] שלא בברכותיה, בזמן שאינה מבורכת, אבל בברכותיה, בזמן שהיא מבורכת — כתיב [נאמר]: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים"(בראשית כו, יב), שפירשוהו: פי מאה מן הרגיל, ולפי חשבון זה מגיעים לאותו שיעור של הברייתא — חמשת ריבוא כורין.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: סאה חיטים ביהודה היתה עושה חמש סאין. כיצד? — סאה קמח, סאה סלת, סאה סובין (של קליפת החיטה), סאה מורסין (קמח וסובין מעורבים), וסאה קיבוריא (קמח גרוע). אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' חנינא: יאה משבחיתו בה בארעכון [יפה אתם משבחים את ארצכם]; בית סאה אחת הניח לי אבא בארץ ישראל, ממנה אני מוציא משח [שמן], ממנה חמר [יין], ממנה עיבור (תבואה), ממנה קטניות, ממנה רועות מקנתי (צאני).

ועוד מספרים: אמר ליה [לו] ההוא בר אמוראה לבר ארעא דישראל [אמורי אחד לבן ארץ ישראל]: האי תאלתא דקיימא אגודא דירדנא [אותו דקל שעומד על שפת הירדן] כמה תמרים גדריתו מינה [אתם גודרים (קוטפים) ממנו]? אמר ליה [לו]: שיתין כורי [שישים כור]. אמר ליה [לו] האמורי: אכתי [עדיין] לא עייליתו [נכנסתם] בה בארץ ישראל כראוי וכבר אחריבתוה [החרבתם אותה], אנן מאה ועשרים כורי הוה גזרינן מינה [אנו מאה ועשרים כור היינו גודרים ממנו]. אמר ליה [לו]: אנא נמי "מחד גיסא" קאמינא [אני גם כן "מצד אחד של הדקל" אמרתי] לך, ועוד לא קטפתי מן הצד השני.

אמר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי" (ירמיה ג, יט), למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה אין עורו, כאשר מפשיטים אותו, מחזיק (מכיל) את בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת (מאחסנת) את פירותיה לאחר שנקטפו, בגלל ריבויים. דבר אחר: מה צבי זה קל (מהיר) מכל החיות במירוצו — אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה.

ואולם, אי [או] נאמר מה צבי זה קל ואין בשרו שמן — אף ארץ ישראל קלה לבשל ואין פירותיה שמנים — תלמוד לומר: "זבת חלב ודבש", לומר: פירותיה שמנים יותר מחלב ומתוקים יותר מדבש.

ר' אלעזר כי הוה סליק [כאשר עלה] לארץ ישראל אמר: פלטי לי מחדא [ניצלתי מקללה אחת] האמורה בכתוב. כי סמכוהו [כאשר סמכו אותו בתואר רבי], אמר: פלטי לי מתרתי [ניצלתי משתים]. כי אותבוהו [כאשר הושיבוהו] בסוד העיבור, בין החכמים המעברים את השנה, אמר: פלטי לי מתלת [ניצלתי משלוש],

שנאמר: "והיתה ידי אל הנביאים החזים שוא" (יחזקאל יג, ט). "בסוד עמי לא יהיו" (יחזקאל יג, ט) — זה סוד עיבור. "ובכתב בית ישראל לא יכתבו" (יחזקאל יג, ט) — זה סמיכה. "ואל אדמת ישראל לא יבאו" (יחזקאל יג, ט) — כמשמעו, וזכה ר' אלעזר ששלוש קללות אלה לא נתקיימו בו.

ר' זירא כי הוה סליק [כאשר עלה] לארץ ישראל לא אשכח מברא למעבר [מצא מעבורת לעבור בה את הירדן], נקט במצרא וקעבר [אחז בחבל שהיה מתוח כעין גשר ועבר את הירדן]. אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו [עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם], כשאמרתם במתן תורה "נעשה" לפני "נשמע", אכתי בפזיזותייכו קיימיתו [עדיין בפזיזותכם אתם עומדים], ומדוע לא יכולת להמתין עוד זמן קצר ולעבור במעבורת? אמר ליה [לו] ר' זירא: דוכתא [מקום] שמשה ואהרן לא זכו לה להכנס בו, אנא מי יימר דזכינא לה [אני מי יאמר שאזכה לו], ושמא יארע לי דבר קודם כניסתי, ומשום כך אני ממהר.

ועוד בענין חיבת הארץ: ר' אבא היה מנשק כיפי [את הסלעים] של עכו שהיא תחילת ארץ ישראל. ר' חנינא היה מתקן מתקליה [את מכשוליה] של הארץ כדי שלא יבואו העוברים להתקל ולהוציא שם רע עליה. ר' אמי ור' אסי