"בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתם נאם ה'" (ירמיה כז, כב), ומכאן למד שמצוות עשה היא לגולי בבל להשאר שם, ולכן אסור להם לחזור מבבל לארץ, עד שה' יפקוד את ישראל. ומסבירים: ור' זירא סבור כי ההוא [אותו מקרא] בכלי שרת כתיב [נאמר] ולא בישראל, שהרי בפסוק הקודם נאמר "כי כה אמר ה'... על הכלים הנותרים בית ה'", לכן ביקש לעלות לארץ ישראל.

ושואלים: ורב יהודה מה הוא אומר? הלא ודאי שכתוב זה עוסק בכלי השרת! ומתרצים: כתיב קרא אחרינא [נאמר מקרא אחר]: "השבעתי אתכם בנות ירושל ם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"(שיר השירים ב, ז), ומכאן למד שאין עושים מעשה של גאולה עד שתהא שעת רצון.

ור' זירא סבור כי ההוא, שבועה זו, היא שלא יעלו ישראל בחומה (בבת אחת), אבל כל אדם יכול לעלות בעצמו. ורב יהודה מה הוא סבור? "השבעתי" אחרינא כתיב [אחר נאמר] (שנאמר אותו פסוק גם שם ג, ה).

ושואלים: ור' זירא כיצד הוא מסביר את כפל השבועה? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק של שבועה נצרך לו] לזו שאמר ר' יוסי בר' חנינא, שאמר: שלש שבועות הללו (שיר השירים ב, ז ושיר השירים ג, ה, ושיר השירים ח, ד שגם שם נאמר פסוק כמעט זהה לאלו) למה? — אחת להשביע שלא יעלו ישראל לארץ בחומה אלא מעט מעט. ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם כשהללו מושלות בהם. ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את הגויים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.

ורב יהודה סבור ש"אם תעירו ואם תעוררו" כתיב [נאמר] בלשון כפולה ויש בכך ריבוי נוסף, לאסור על היהודים גם לעלות לארץ ישראל.

ושואלים: ור' זירא כיצד הוא מסביר זאת? — מיבעי ליה [נצרך לו] הכפל הזה לכ מו שאמר ר' לוי. שאמר: שש שבועות הללו, כלומר, שלושה פסוקי שבועה שנאמרה בהם לשון כפל "אם תעירו ואם תעוררו" למה? תלתא [שלוש] — הני דאמרן [אלה שאמרנו], אינך [האחרות] הן עוד שלוש שבועות: שלא יגלו את הקץ אלה היודעים את זמנו, ושלא ירחקו את הקץ ויאמרו שיהיה לאחר זמן רב, ושלא יגלו הסוד של ישראל לגויים.

נאמר שם (ב, ה) "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה", אמר ר' אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה — מוטב, ואם לאו [לא] — אני מתיר (מפקיר) את בשרכם והכל הורגים אתכם כצבאות וכאילות השדה.

אמר ר' אלעזר: כל הדר בארץ ישראל — שרוי בלא עון, שנאמר: "ובל יאמר שכן חליתי העם הישב בה נשא עון" (ישעיה לג, כד). אמר ליה [לו] רבא לרב אשי: אנן בסובלי חלאים מתנינן לה [אנו לגבי סובלי מחלות שונים אותה] את ההבטחה הזו, שהרי נאמר שם "חליתי", שהם נשואי עוון.

אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל — כאילו קבור תחת המזבח, ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן]: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כא) וכתיב התם [ונאמר שם] במקום אחר: "כי דם עבדיו יקום... וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג), ללמדנו שעצם הקבורה באדמת ישראל ("אדמתו") היא כקבורה תחת מזבח אדמה, שהוא גם אדמתו ("תעשה לי").

עולא הוה [היה] רגיל דהוה סליק [שהיה עולה] לארץ ישראל מפעם לפעם, נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] בחוץ לארץ. אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לר' אלעזר על פטירתו של עולא. אמר: אנת [אתה] עולא זה, אוי שנתקיים בך "על אדמה טמאה תמות" (עמוס ז, יז). אמרו לו: אבל ארונו בא להקבר בארץ ישראל. אמר להם: מכל מקום, אינו דומה זה שהארץ קולטתו מחיים ומת בה, לזה שקולטתו לאחר מיתה.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] מארץ ישראל שנפלה ליה [לו] יבמה במחוז בי חוזאה שהוא רחוק, בדרום מזרח בבל, אתא לקמיה [בא לפני] ר' חנינא, ואמר ליה [לו]: מהו הדין, האם מותר לי למיחת [לרדת] לחוץ לארץ וליבמה?

אמר ליה [לו]: אחיו נשא כותית ומת (ואמר בלשון זו משום שהאח שמת יצא מארץ ישראל כדי לשאת אשה, ולכן גם קרא לאשה "כותית") — ברוך המקום שהרגו. והוא היבם ירד אחריו?! ומוטב שתשאר בארץ.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל — כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפילו מפומבדיתא לבי כובי, שהיא מחוץ לתחומה של בבל העיקרית. מסופר: ההוא דנפק [אדם אחד שיצא] מפומבדיתא לגור בבי כובי, שמתיה [נידהו] רב יוסף. ההוא דנפק [אדם אחד שיצא] מפומבדיתא לגור בעיר אסתוניא שהיתה מחוץ לתחום בבל העיקרית, שכיב [ומת]. אמר אביי: אי בעי האי צורבא מרבנן, הוה חיי [אם היה רוצה תלמיד חכם זה, היה חי], אם לא היה יוצא מבבל.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כשרין שבבבל — ארץ ישראל קולטתן, כשרין שבשאר ארצות — בבל קולטתן. ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין אמר זאת? אילימא [אם תאמר] לענין יוחסין — והאמר מר [והרי אמר החכם]: כל הארצות עיסה, כלומר, נחשבות כדבר מעורב ובלתי נקי לגבי ארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לגבי בבל, שייחוסם של בני בבל טהור יותר משל בני ארץ ישראל! אלא לענין קבורה, שהכשרים בבבל נקברים בארץ ישראל.

אמר רב יהודה: כל הדר בבבל — כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר: "הוי ציון המלטי יושבת בת בבל" (זכריה ב, יא), שהכתוב משווה אותם כאחת. אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] בבל לא חזיא [אינה רואה] את חבלי המשיח, ותנצל מן היסורים שיהיו אז. תרגמה [הסבירה] לגבי העיר הוצל דבנימין שבבבל, וקרו ליה קרנא דשיזבתא [וקוראים לה קרן הצלה], שבמקום זה לא יהיו חבלי משיח.

אמר ר' אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים לעתיד לבוא, שנאמר: "ונתתי צבי בארץ חיים" (יחזקאל כו, כ) — ארץ שצביוני (שרצוני) בה — מתיה חיים, שאין צביוני בה בחוץ לארץ — אין מתיה חיים.

מתיב [מקשה] ר' אבא בר ממל: הלא נאמר "יחיו מתיך נבלתי יקומון" (ישעיה כו, יט), מאי לאו [האם לא] הכוונה "יחיו מתיך" — אלו מתים שבארץ ישראל. "נבלתי יקומון" — אלו מתים שבחוץ לארץ. ומאי [ומה פירוש] "ונתתי צבי בארץ חיים" — מקרא זה יש לו פירוש אחר, אנבוכד נצר [על נבוכדנצר] הוא דכתיב [שנאמר], שאמר רחמנא [הקדוש ברוך הוא]: מייתינא עלייהו מלכא דקליל כי טביא [מביא אני עליהם מלך שהוא קל כצבי].

אמר ליה [לו] ר' אלעזר: רבי, מקרא אחר אני דורש בענין זה, נאמר: "נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה" (ישעיה מב, ה), הרי שהחזרת נשמות לעתיד היא דווקא ליושבים בארץ ישראל ("לעם עליה"). והקשה לו: ואלא הכתיב [הרי נאמר] גם "נבלתי יקומון"! השיב לו: כתוב זה לא לגבי חוץ לארץ נאמר, אלא ההוא ביחס לנפלים הוא דכתיב [שנאמר], שגם הנפלים יזכו לתחיית המתים.

ושואלים: ור' אבא בר ממל, האי [אותו כתוב] "נותן נשמה לעם עליה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב לכ דברי ר' אבהו שאמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן] "לעם עליה", וכתיב התם [ונאמר שם] "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), שפירשוהו: עם הדומה לחמור, וללמד שאפילו אלה הקרויים "עם" זוכים לחיי העולם הבא.

נאמר שם בישעיהו בהמשך "ורוח להלכים בה", ומכאן אמר ר' ירמיה בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

ושואלים: ולדעת ר' אלעזר, וכי צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים בתחיית המתים?! אמר ר' אילעא: על ידי גלגול, שעצמותיהן מתגלגלות ממקום קבורתן עד שמגיעות לארץ ישראל ושם הם חיים. מתקיף לה [הקשה עליה] ר' אבא סלא רבא: גלגול לצדיקים הלא צער הוא להם! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע ודרך שם הם עוברים לארץ.

נאמר שציווה יעקב ליוסף: "ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם" (בראשית מז, ל), אמר החכם קרנא: דברים בגו [בתוך, בפנים], כלומר, יש סוד בדבר. והוא: יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים — למה הטריח את בניו שיביאו אותו לארץ? — מפני שחשש שמא לא יזכה למחילות.

כיוצא בדבר אתה אומר "וישבע יוסף את בני ישראל" (בראשית נ, כה), אמר ר' חנינא: דברים בגו [בתוך, בפנים], יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים — למה הטריח את אחיו לשאת את ארונו ארבע מאות פרסה עד שיגיעו לארץ ישראל? — מפני שחשש שמא לא יזכה למחילות.

שלחו ליה אחוהי [שלחו לו אחיו] לרבה במכתב מארץ ישראל לבבל ענין זה שאמרו יודע היה יעקב שצדיק גמור היה, והמשיכו: החכם אילפא מוסיף בה דברים בשמועה זו: מעשה באחד שהיה מצטער על אשה אחת שרצה לשאתה, וביקש לירד לחוץ לארץ, כיון ששמע כזאת כמה חשובה ישיבת ארץ ישראל, גלגל בעצמו (סבל) עד יום מותו.

ועוד כתבו האחים במכתבם: אף על פי שחכם גדול אתה — אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו, ולכן מוטב שתבוא לארץ ישראל. ואם תאמר אין לך רב בארץ ישראל — יש לך רב, ומנו [ומיהו] רב זה — ר' יוחנן.

ואם אין אתה עולה — הזהר בשלשה דברים: אל תרבה בישיבה — שישיבה קשה לתחתוניות (גורמת לטחורים), ואל תרבה בעמידה — שעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהליכה — שהליכה קשה לעינים. אלא תחלק זמנך, שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהילוך.

ועוד יעצו לו: כל ישיבה שאין עמה סמיכה (הישענות על משהו) — עמידה נוחה הימנה (ממנה). ושואלים: עמידה סלקא דעתך [עולה על דעתך] שטוב לעמוד מלשבת, והאמרת [והרי אמרת] עמידה קשה ללב! אלא כך צריך לומר: ישיבה