האי [זו] מצות עשה של הדיינים לשפוט בצדק והאי [וזו] מצות עשה לכבד את בעלי התורה וגם את בני משפחתם — עשה של כבוד התורה עדיף. לכן סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה [סילק, הניח את דין היתומים והורידו, ונפנה לדין] של אותו אדם, משום שסבר שהוא קרובו של רב ענן, כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה [שראה בעל דינו את הכבוד שהדיין עושה לו], איסתתם טענתיה [נסתתמו טענותיו] והפסיד במשפט. ונגרם איפוא על ידי רב ענן, אם כי שלא בכוונה ושלא במישרין, עוול במשפט.

מסופר: רב ענן הוה [היה] רגיל אליהו הנביא דאתי גביה [שבא אצלו] דהוה מתני ליה [שהיה משנה, מלמד, לו] מה שנכתב אחר כך בספר סדר דאליהו. כיון דעבד הכי [שעשה כך], שגרם לעיוות הדין, איסתלק [הסתלק] אליהו. יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא [ישב רב ענן בתענית וביקש רחמים ובא] אליהו, אבל כי אתא, הוה מבעית ליה בעותי [כאשר היה בא, היה מפחיד אותו], שהיתה התגלותו בפעמים אלה באופן מפחיד.

ועבד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק ליה סידריה [ועשה רב ענן לעצמו תיבה וישב לפניו עד שהוציא לו גמר ללמד אותו את סדרו]. והיינו דאמרי [והוא שאומרים]: סדר דאליהו רבה, סדר אליהו זוטא, שאת הראשון לימדו קודם מעשה זה, ואת האחר לימדו לאחר מעשה.

א מסופר, בשני [בשנותיו] של רב יוסף הוה ריתחא [היה זמן זעם של המקום], שהיה רעב בעולם. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב יוסף: ליבעי מר רחמי [יבקש אדוני רחמים] על הגזירה. אמר להו [להם]: השתא [עכשיו] הרי ומה אלישע דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה, הוו פיישי תרי אלפן ומאתן רבנן [שכאשר היו חכמים נפטרים מלפניו, היו נשארים אלפיים ומאתים חכמים] שהוא היה מפרנסם משלו, בכל זאת בעידן ריתחא [בזמן זעם ורעב] לא הוה בעי רחמי [היה מבקש רחמים], אנא איבעי רחמי [אני אבקש רחמים]?

וממאי דפיישי הכי [וממה יודעים אנחנו שכך נשארו]? דכתיב [שנאמר]: "ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש" (מלכים ב ד, מג), ונברר: מאי [מה פירוש] "לפני מאה איש"? אילימא דכולהו [אם תאמר שכולם], כל מה שקיבל במתנה, שהיו עשרים לחם ולחם ביכורים וכרמל, לפני מאה איש בשני בצורת טובא הוו [הרבה הם] ויכולים להסתפק בכך! אלא הכוונה היתה שכל חד וחד קמי [אחת ואחת מן הככרות הללו לפני] מאה איש, ולפי זה היו אלפיים ומאתים חכמים שם.

אגב כך מספרים: כי הוו מיפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים חכמים מבית] רב, הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן [היו נשארים עוד ללמוד אלף ומאתיים חכמים]. וכשיצאו מבי [מבית] רב הונא, הוו פיישי תמני מאה רבנן [היו נשארים שמונה מאות חכמים]. רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי [היה דורש בשלושה עשר אמוראים], שהיו דרושים שלושה עשר מתורגמנים כדי להשמיע את דבריו לכל העם הרב שהיה שם. כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא [כאשר היו עומדים חכמים מישיבתו] של רב הונא ונפצי גלימייהו [ומנערים את גלימותיהם] הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא [היה עולה האבק ומכסה את אור השמש] והיה נראה מרחוק, ואמרי במערבא [והיו אומרים בארץ ישראל]: קמו ליה ממתיבתא [עמדו כבר מהישיבה] של רב הונא בבלאה [הבבלי].

כי מיפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים חכמים מבית] מדרשם של רבה ורב יוסף הוו פיישי ארבע מאה רבנן [היו נשארים ארבע מאות חכמים] וקרו לנפשייהו [והיו קוראים לעצמם]: "יתמי" [יתומים], שרק הם נשארו מכל הקהל. כי הוו מיפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים חכמים מבית] אביי, ואמרי לה מבי [ויש אומרים מבית] רב פפא, ואמרי לה מבי [ויש אומרים מבית] רב אשי, הוו פיישי מאתן רבנן [היו נשארים מאתים חכמים] וקרו נפשייהו [והיו קוראים לעצמם] יתמי דיתמי [יתומי יתומים].

ב ושוב לדברים הנוגעים לענין חכמים המקבלים שכר מן הרבים. אמר ר' יצחק בר [בן] רדיפא אמר ר' אמי: מבקרי מומין שבירושלים, שהיו בודקים את הבהמות שמביאים לקרבן אם אין בהן מום הפוסלן להקרבה, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה לכהנים במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, שכל אלה היו עסוקים כל הזמן בעבודות הצריכות למקדש ולכן היו מקבלים שכרם מן המקדש. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מגיהי ספרים (ספרי תורה) שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב נחמן אמר רב: נשים האורגות בפרכות של המקדש, היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה. ואני אומר שלא מתרומת המקדש, אלא מקדשי בדק הבית. ומדוע? הואיל ופרכות תחת (במקום) בנין עשויות, הרי הן שייכות לבנין המקדש, ולכן שכרן צריך להיות משולם לא מן הכסף המוקדש לקרבנות ולצרכי יום יום של המקדש אלא מן הכסף המוקדש לבנין עצמו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: נשים האורגות בפרכות, ובית גרמו שהיו ממונים על מעשה לחם הפנים, ובית אבטינס שהיו ממונים על מעשה הקטרת — כולן היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה, ולא כדברי רב נחמן!

משיבים: התם בדבבי [שם מדובר בפרוכות של השערים], שפרוכות אלה אינן נחשבות לחלק מן הבנין אלא כדרך ליפותו והחזקתו. שאמר ר' זירא אמר רב: שלשה עשר פרכות היו במקדש שני, שבעה כנגד שבעה שערים שהיו בעזרה, ועוד אחד לפתחו של היכל, ואחד לפתחו של אולם. שנים היו בדביר, שנים כנגדן בעליה מעל הדביר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נשים המגדלות בניהן לפרה, שהיו מגדלים תינוקות במקומות מיוחדים שיהיו כל ימיהם בטהרה כדי שישאבו מים לצורך פרה אדומה, ואמהותיהם היו משמרות אותם לכך— היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה. אבא שאול אומר: לא מתרומת הלשכה, אלא נשים יקרות (עשירות וחשובות) שבירושלים היו זנות אותן ומפרנסות אותן.

ג בעא מיניה [שאל אותו] רב הונא מרב: