גובה כתובתה ואינו יכול לטעון שכבר נתן לה.

אם הוציאה כתובה ואין עמה גט, היא אומרת: אבד גיטי. והוא אומר: כמו שאבד גיטך כך אבד שוברי (הקבלה שלי), שכבר שילמתי לך את כתובתך, ונתת לי שוברקבלה, ואבדתי אותו. וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב לאחר שנת השמיטה ואין עמו פרוזבול (שטר שכתוב בו שמוסר את גביית החוב לבית דין, ואין השמיטה משמטתו) — הרי אלו לא יפרעו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מן הסכנה ואילך, שגזרה המלכות על המצוות ולכן היו משמידים מיד את הגט או את הפרוזבול — אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול, משום שיש מקום להניח שמן הסתם כתבו, אבל לא החזיקו אותם בידם משום שהיתה סכנה בכך.

א גמרא שמע מינה [למד מכאן] ממשנתנו שכותבין שובר. שאם פורע אדם שטרחוב, צריך המלוה לכתוב לו שוברקבלה ששולם. וכיצד מוכח הדבר — דאי [שאם] אין כותבין שובר, ליחוש [נחשוש] בדין הראשון של משנתנו שגובה כתובתה על ידי הגט, שמא באמת הכתובה עדיין ברשותה, ודלמא מפקא לה לכתובתה [שמא תוציא את כתובתה] בבית דין אחר, וגביא [וגובה] בה בפעם שניה, שהרי לא יוכל בעלה להוכיח שפרע אלמלא יש לו שובר.

אמר רב: יש לדחות ראיה זו, כי במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [עוסקים אנו], ששם מסתפקים בתנאי הקבוע של חכמים שהבעל חייב לתת את סכום הכתובה, גם אם לא כתב שטר, ואין לחשוש שמא הכתובה בידה ותוציא אותה פעם אחרת. ושמואל אמר: כאשר האשה מציגה את גיטה — נותן לה כתובתה אף במקום שכותבין כתובה ואומרת שאיבדה אותה.

ושואלים: ולדעת שמואל האם באמת כותבין שובר? אמר רב ענן: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] ממר שמואל עצמו שמדובר בשני אופנים, או במקום שאין כותבין כתובה והוא אמר "כתבתי כתובה "— עליו להביא ראיה שכתב כתובה, ואז אינה יכולה להפרע אלא כאשר מביאה את כתובתה, או במקום שכותבין כתובה ואמרה "לא כתב לי" — עליה להביא ראיה שלא כתב, ותגבה בלא כתובה.

ואף רב הדר ביה [חזר בו] מדבריו בפירוש המשנה, שאמר רב פסק הלכה: בין במקום שכותבין, בין במקום שאין כותבין, אם מוציאה גט בלא כתובה — גובה עיקר כתובה, כלומר, את סכום הכתובה הקטן ביותר שתיקנו חכמים לאשה במעמדה (מאתים לבתולה, ומאה לאשה אחרת). ואם מוציאה כתובה ובה כתוב סכום גדול יותר ואינה מוציאה גיטה — גובה רק את התוספת הכתובה בכתובה יתר על עיקר הכתובה. וכל הרוצה להשיב — יבא וישיב, שאין עוד מקום לחשוש לרמאות, שלא תרוויח כלום אם תוציא את הכתובה במקום אחר.

ותוהים: מדוע אין מקום לחשוש? והרי תנן [שנינו במשנתנו]: הוציאה כתובה ואין עמה גט, היא אומרת "אבד גיטי" והוא אומר "אבד שוברי", וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול — הרי אלו לא יפרעו.

ומעתה, בשלמא [נניח] לדעת שמואל — מוקי לה [מעמיד, מסביר, אותה] במקום שאין כותבין ואמר "כתבתי", דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו] לדעת שמואל: אייתי [הבא] ראיה שאכן כתבת, ואי [ואם] לא מייתי [מביא] ראיה, אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: זיל פרעיה [לך פרע] אותן, ועכשיו שהוציאה הכתובה טוען הבעל שכבר פרע על ידי הגט, ואבד השובר.

אלא לרב, נהי [אם אמנם] שאת עיקר הכתובה לא גביא [אינה גובה] על ידי כתובה, שיכול לטעון שכבר קיבלה את עיקר כתובתה בבית דין אחר על ידי הגט, מכל מקום את התוספת מיהא תיגבי [על כל פנים תגבה] מכוח הכתובה.

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשאין שם גם עדי גירושין. מיגו [מתוך] שיכול למימר [לומר] ולהכחיש הכל, ולומר לא גירשתיה כלל, ולא מגיע לה ולא כלום,