משום שרב זביד גברא רבה [אדם גדול] הוא ולא יבוא לערער על פסק הדין, אפכיתו ליה לדינא עילויה [הופכים אתם את הדין עליו]? האמר [והרי אמר] רב כהנא: מיבעיא בעי לה [שאל, הסתפק] רבא בענין הזה, ולא פשיט [פתר], ואיך פסקתם אתם שאין מוציאים ממנה?! ומסכמים: השתא, שלא אתמר [נאמר] ולא סוכם לא הכי [כך] ולא הכי [כך], אם תפסה בידה דבר מרכושה — לא מפקינן מינה [אין מוציאים ממנה], אך אם לא תפסה — לא יהבינן [נותנים] לה.

ומוסיפים עוד הלכה בענין מורדת: ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא [ומשהים אותה שנים עשר חודשי שנה על הגט], שאין נותנים לה את הגט עד אז, ובהנך תריסר ירחי שתא לית [ובאותם שנים עשר חודש אין] לה מזוני [מזונות] מן הבעל.

א אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כותבין אגרת מרד (פסק בית דין הגורע מכתובתה) על ארוסה המורדת על בעלה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם שאינה רוצה להיבעל על ידו. מיתיבי [מקשים] מן הברייתא: אחת לי בענין דין אשה המורדת אם היא ארוסה או נשואה, ואפילו היא נדה, ואפילו חולה, ואפילו שומרת יבם, שלכל אלה דין מורדת!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כי אפשר לומר כך: כאן שאמרנו שיש לה דין מורדת, הרי זה באופן שתבע הוא, היבם, והיא מורדת ואינה רוצה להיבעל, ואילו כאן שאמרנו שאינה נחשבת כמורדת, הרי זה באופן שתבעה היא והוא מורד ואינו רוצה לכונסה. שאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אם תבע הוא והיא מסרבת — נזקקין לו ויש לה דין מורדת, ואם תבעה היא והוא מסרב — אין נזקקין לה, ואין מוסיפים על כתובתה.

ומבררים: במאי אוקימתא להא [במה, באיזה מקרה, העמדת את זו] שאמר שמואל שכותבים אגרת מרד על ארוסה ואין כותבים לשומרת יבם, אם במקרה שתבעה היא להינשא והוא אינו רוצה, אם כן מדוע האי [זה] הניסוח "כותבין אגרת מרד על ארוסה" שמשמעו שכותבים דבר כנגדה? במקום זה "כותבין אגרת מרד לארוסה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], אכן תני [שנה] וגרוס שכותבים "לארוסה".

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שומרת יבם דלא [שאין] כותבים לזכותה אגרת מרד על בעלה — משום דאמרינן [שאנו אומרים] לה: זיל, לא מפקדת [לכי, אין את מצווה] על פריה ורביה, ואף שאינה יכולה להינשא, אי אפשר לכפותו לעשות דבר שאינו קשור במצוה. ושואלים: אם אכן זה הטעם, הרי ארוסה נמי נימא [גם כן נאמר] לה: זיל, לא מפקדת [לכי, אינך מצווה] בפריה ורביה, ואם כן מדוע כותבים לה אגרת מרד? אלא מדובר פה בבאה מחמת טענה, דאמרה [שהיא אומרת]: בעינא חוטרא לידא [רוצה אני מקל ליד] ומרה [ומעדר] לקבורה, כלומר, רוצה אני שיהיו לי ילדים, שיתמכו בי בזקנתי ויטפלו בקבורתי לאחר מותי, ובשל טענה זו כופין אותו.

אם כן הכי נמי [כך גם כן] שומרת יבם, בבאה מחמת טענה זו, ומדוע לא ישמעו לה?! אלא חוזרים מן ההסבר שמדובר כשהיא תובעת, וצריך לומר כי אידי ואידי [זה וזה] מדובר באופן שתבע הוא והיא מורדת, ולא קשיא [ואינו קשה] מן הברייתא על דברי שמואל; כאן שאמרה הברייתא שכותבים אגרת מרד על שומרת יבם הוא לענין שתבע אותה היבם לחלוץ, והיא מסרבת, וכאן שאמר שמואל שאין כותבים, הוא לענין שתבע לייבם. שאמר ר' פדת אמר ר' יוחנן: אם תבע היבם לחלוץ והיא אינה רוצה — נזקקין לו. תבע לייבם — אין נזקקין לו.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] לייבם שלא כותבים עליה בשל סירובה אגרת מרד, משום דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו]: זיל ונסיב איתתא אחריתי [לך ושא לך אשה אחרת], שאינך חייב דווקא לשאת את זו אם אינה רוצה. אולם אם כן לחלוץ נמי נימא ליה [גם כן נאמר לו]: זיל ונסיב איתתא אחריתי [לך ושא לך אשה אחרת] ואל תחלוץ לה!

אלא יש לומר שהטעם הוא משום דאמר [שאומר]: "כיון דאגידא [שזו קשורה] בי, לא קא יהבו [נותנים] לי אחריתי [אשה אחרת]", שכל עוד לא חלץ, מפריע לו הדבר במציאת אשה אחרת, שיאמרו שיש לו אשה שקשורה בו, ושמא לבסוף תתייבם לו, וזו טענה טובה, ולפיכך כותבין לו אגרת מרד כנגדה.

ושואלים: אם כן הכא נמי [כאן גם כן] אפילו כאשר הוא תובע לייבם אי אפשר לומר לו שישא אחרת שהרי הוא אומר "כיון דאגידא [שקשורה] בי לא קא יהבו [נותנים] לי אחריתי [אחרת] "! ומדוע כאן אין כותבים עליה אגרת מרד? אלא ודאי צריך לומר כי אידי ואידי [זה וזה] מדובר באופן שתבע לייבם, ולא קשיא [ואין זה קשה]; כאן שכותבים אגרת מרד — מדובר כשיטת משנה ראשונה, ואילו כאן שאין כותבים — כמשנה אחרונה.

ומה עניינם — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצות יבום קודמת למצות חליצה, מתי — בראשונה, שהיו מתכוונין לעשות את הייבום לשום (לשם) מצוה ואז היו כופים את האשה להתייבם, ואם אינה רוצה כותבים עליה אגרת מרד. עכשיו שאין מתכוונין בייבום לשום מצוה, ואנו חוששים שמא מתכוונים לדברים אחרים, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום ולכן אין כופים אותה, ודברי שמואל שאין כותבים אגרת מרד על שומרת יבם הם כשיטת משנה אחרונה.

ב שנינו במשנה: עד מתי הוא פוחת וכו'. ונאמר שם שלדעת ר' יהודה הסכומים הם בטרפעיקין, ושואלים: מאי [מה הם] טרפעיקין? אמר רב ששת: אסתירא (מטבע קטנה). וכמה הוא אסתירא — פלגא דזוזא [חצי זוז]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: שלשה טרפעיקין, שהן תשע מעין (מעות כסף), מעה וחצי לכל יום כפול שש לשישה ימים בשבוע — הרי הם תשע.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר יוסף לשמואל: מאי שנא איהו [במה שונה הוא] כאשר היא מורדת דיהבינן ליה [שאנו נותנים לו] גם את של שבת, שהרי פוחתים מכתובתה שבעה זוז לשבוע, ומסתבר שעל כל יום ויום פוחתים מכתובתה זוז, ויום השבת בכלל. ומאי שנא איהי [ובמה שונה היא] שלא יהבינן [נותנים] לה גם כנגד יום השבת אלא רק כנגד שישה ימים בלבד? ומסבירים: איהי דמיפחת קא פחית, לא מיחזי [היא שנקנסת, שמפחיתים מכתובתה, אין זה נראה] כשכר שבת, שהרי אינו מקבל כסף נוסף, אלא רק מפחית מחובו, ואולם איהו דאוסופי קא מוספא [הוא שמוסיף] בכל יום על כתובתה,