משום איבה, כדי שלא תהא לו איבה כלפיה שאם תמצא דברים ולא תתן לו, לא ירצה לפרנסה.

א שנינו במשנה שהאב זכאי במעשה ידיה של בתו הקטנה והנערה. ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים: שאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה ידי הבת לאב — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז) ודורשים: מה אמה מעשה ידיה לרבה (לאדוניה) — אף בת מעשה ידיה לאביה. ושואלים: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה אמורים] דווקא בקטנה, דמצי מזבן לה [שיכול האב למכור אותה] לשפחה, אבל נערה דלא מצי מזבן לה [שאינו יכול למכור אותה], מעשה ידיה דידה הוו [שלה הם]!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר הדבר] שאף מעשה ידי הנערה של אביה הוו [הם], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי מעשה ידיה לאו [לא] של אביה, אלא הא דזכי ליה רחמנא [זה שזיכתה לו התורה] לאב למימסרה [למוסרה] לבתו נערה לחופה, היכי מצי מסר לה [איך הוא יכול למסור אותה]? הא קמבטל לה [הרי הוא מבטל אותה] באותה שעה ממעשה ידיה, ואם מעשה ידיה לעצמה היתה יכולה למחות על כך. אלא ודאי ששל אביה הם.

על ראיה זו פריך [הקשה] רב אחאי: אימא [אמור] שכאשר הוא מוסר אותה לחופה מדובר דיהיב [שנותן] לה שכר פקעתה [ביטול מלאכתה] ולכן אינה יכולה למחות. אי נמי דמסר לה בליליא [או גם כן שהוא מוסר אותה לחופה בלילה] כאשר אינה עובדת. אי נמי דמסר לה [או גם כן שמוסר אותה] בשבתות וימים טובים, כאשר אינה עובדת.

אלא, חוזרים ללימוד הראשון מאמה עבריה, ועל הקושיה שמא זהו רק בקטנה שיכול למוכרה, אבל לא בנערה — על כך צריך לומר: קטנה לא צריכא קרא [אינה צריכה כתוב] כלל ללמד שמעשה ידיה לאב, וטעמו של דבר — השתא זבוני מזבין לה [עכשיו, הרי, למכור הוא מוכר אותה], מעשה ידיה מיבעי [נצרכה לומר] ששייכים לו?! שאם גופה שייך לו — כל שכן מעשה ידיה. אלא כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך הכתוב] באמה עבריה, הרי זה לנערה, שגם מעשה ידיה לאביה.

ב שנינו במשנה שהאב זכאי בהפרת נדריה של בתו. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] בפרשה העוסקת בענין הפרת נדרים: "בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז) ומפורש שם שהאב מיפר את נדרי בתו.

ג עוד שנינו במשנה שהאב מקבל את גיטה. ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ויצאה... והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב), הרי בפסוק זה איתקוש [הוקשה, הושוותה] יציאה (גירושין) להוייה (נישואין) , שאותם הדינים הקיימים בנישואין, קיימים גם בגירושין, וכפי שמקבל את קידושיה, כך מקבל את גיטה.

ד שנינו במשנה שהאב אינו אוכל פירות נכסים שירשה בתו מקרובי אמה בחייה של בתו. תנו רבנן [שנו חכמים]: האב אינו אוכל פירות בחיי בתו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: האב אוכל פירות בחיי בתו. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ומסבירים, התנא קמא [הראשון] סבר: בשלמא [נניח] הבעל תקינו ליה רבנן פירי [תיקנו לו חכמים פירות], משום שאם לא כן מימנע [יימנע] ולא פריק [יפדה אותה], שזכות הבעל באכילת פירות היא כנגד חובתו לפדותה,

אלא האב, מאי איכא למימר [מה יש לומר] — דמימנע [שיימנע] ולא פריק [יפדה אותה]? בלאו הכי פריק לה [בלא זה, בלא אכילת פירות, גם כן יפדה אותה]! שהרי בתו היא ובודאי לא יתעלם מבשרו וידאג לפדיונה! ור' יוסי בר' יהודה סבר: אם אנו אומרים שהאב אינו זכאי לאכול מפירות נכסיה, האב נמי מימנע [גם כן יימנע] ולא פריק [יפדה]. וטעמו, סבר האב: כיסא נקיטא עילוה, תיזיל ותפרוק נפשה [כיס כסף מוחזק עליה, בידה, ששמרה לה לעת הצורך. תלך ותפדה היא את עצמה] והוא אינו צריך לדאוג לה.

ה שנינו במשנה שאם ניסת לבעל, יתר עליו הבעל על האב שהוא אוכל פירות נכסיה. תנו רבנן [שנו חכמים]: כתב לה האב בכתובתה שנותן לה נדוניה פירות, כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה — אם מתה בזמן האירוסין, לא זכה הבעל בדברים הללו. משום ר' נתן אמרו: זכה הבעל בדברים הללו.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אלעזר בן עזריה ורבנן [וחכמים] קמיפלגי [חלוקים הם], דתנן [ששנינו במשנה]: נתארמלה (נתאלמנה) האשה או נתגרשה, בין מן הנשואין בין מן האירוסין — גובה את הכל, את כל הכתובה שכתב לה בעלה, גם אם הוסיף הרבה על מאתים או מנה הקצובים לה על פי הדין. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אם נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין — גובה את הכל, ואם מן האירוסין — מקבלת רק עיקר הכתובה שתיקנו חכמים. שאם היתה בתולה — גובה מאתים, ואם היתה אלמנה — גובה רק מנה, ואינה מקבלת את התוספות שהוסיף לה הבעל בכתובה.