עריות ממש, נשים האסורות מן התורה משום גילוי ערוה, ו"שניות" הן כמשמען בכל מקום — אותן קרובות שהוסיפו חכמים לאסור מדברי סופרים — אי אפשר לומר כן, לפי שאותן שניות כיון דמדאורייתא חזיא ליה [שמן התורה היא ראויה לו] להינשא לאונס, אמאי [מדוע] אין להן קנס? אלא יש לפרש שכוונת הדברים היא, בשינוי המשמעות הרגילה: "עריות", הן עריות חמורות, חייבי מיתות בית דין, "שניות" הן חייבי כריתות, שהן שניות בחומרתן לחייבי מיתות בית דין, אבל חייבי לאוין — יש להן קנס, ואם כן מני [ושיטת מי היא] — שיטת שמעון התימני היא שפוטר מקנס רק את האונס אשה שאין קדושין תופסים בה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאפשר לפרש ש"עריות" הכוונה לעריות חמורות, והן כוללות חייבי מיתות בית דין וחייבי כריתות, שניות הן השניות להן בחומרה והן — חייבי לאוין. ולפי זה מני [כשיטת מי היא] — שיטת ר' שמעון בן מנסיא היא, שאמר שאף האונס אשה שהיא מחייבי לאוין שקידושין תופסים בה — אין לה קנס.

א שנינו בברייתא, שהממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי משום שהיתה כבר נשואה, ומן הסתם אינה עוד בתולה, ונדייק: הא [הרי] קטנה בעלמא [סתם] — אית [יש] לה קנס. ואם כן מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו — כשיטת רבנן [חכמים] היא דאמרי [שאומרים בכלל]: קטנה יש לה קנס, אולם אימא סיפא [אמור את סופה] של ברייתא זו: איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי לפי שאינה מביאה סימני בגרות (שתי שערות) ונחשבת קטנה עד שנתה העשרים, ומאותו זמן ואילך נחשבת כבוגרת. ואם כן אתא [בא, הגיע] לשיטת ר' מאיר, שאמר: קטנה אין לה קנס, והא [וזו] האיילונית מקטנותה יצתה (יצאה) לבגר (בגרות), כשמגיעה לגיל עשרים, ואין לה כלל זמן של נערות. ולכן אין לאיילונית קנס לפי שאין קנס אלא בנערה בלבד. וזו שיטת ר' מאיר. נמצא איפוא שברייתא זו רישא רבנן [ראשה כשיטת חכמים] וסיפא [וסופה] כשיטת ר' מאיר!

וכי תימא [ואם תאמר] כי הברייתא כולה כשיטת ר' מאיר היא ואולם בממאנת סבר לה [סבור] ר' מאיר כשיטת ר' יהודה שלא רק קטנה אלא גם נערה רשאית למאן, ומדובר גם בנערה, ואין ללמוד על קטנה כלום. אולם ומי סבר לה [והאם סבור הוא כן]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עד מתי הבת ממאנת — עד שתביא שתי שערות, כלומר, עד תחילת זמן נערותה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: יכולה עוד למאן עד שירבה במקום ערווה שיער שחור על הלבן שהוא כחצי שנה לאחר מכן, עד שמגיעה לבגרות.

אלא, יש להסביר להיפך: שהברייתא הזו כשיטת ר' יהודה היא, ואולם בקטנה סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' מאיר שקטנה אין לה קנס, ולכן אין קנס באיילונית. ומקשים: ומי סבר לה [והאם סבור הוא כך]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב על המשנה להלן (כתובות מ, ב) שנאמר בה שבזמן שיש זכות מכר לאב (כשהבת היא קטנה) אין לה קנס. ואמר רב: זו דברי ר' מאיר. ואם איתא [יש] מקום לסברה שגם ר' יהודה סבור כן, אם כן זו דברי ר' מאיר ור' יהודה מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא יש לומר כי כאן יש שיטה שלישית, וכי האי תנא [תנא זה] של הברייתא סבר לה [סבור] כשיטת ר' מאיר בחדא [בהלכה אחת], בענין שאין קנס לקטנה, ופליג עליה בחדא [וחלק עליו באחת] בענין עד מתי ממאנת, ובזו סבר כר' יהודה שגם בנערותה ממאנת.

רפרם אמר הסבר אחר: ברייתא זו כולה כדעת ר' מאיר, ומאי [מה פירוש] "ממאנת" האמור כאן — אותה הראויה למאן, כלומר, כל שהיא עדיין קטנה. ולשיטת ר' מאיר אין קנס בקטנה. ומקשים: לשם מה לו לשנות בברייתא בלשון מסובכת זו? וליתני [ושישנה] במפורש "קטנה"! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

ב שנינו בברייתא שהאיילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: החרשת והשוטה והאיילונית — יש להן קנס, ויש להן טענת בתולים. שאם נישאה בחזקת בתולה, יכול הבעל לטעון כנגדה שלא מצא לה בתולים ולהפסיד את כתובתה. קושיה זו דוחים: והא, מאי רומיא [וזו, מה סתירה היא]? הלא אפשר להסביר בפשטות הא [זו], הברייתא הראשונה, היא כדעת ר' מאיר, ואילו הא [זו], הברייתא השניה — כדעת רבנן [חכמים], המחייבים קנס בקטנה, וגם איילונית בכלל זה! ותוהים: כיון שהתירוץ פשוט כל כך, ודקארי לה, מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה, מה הקשה אותה], מה ראה מקום לקושיה זו, הלא ידוע שיש מחלוקת בדבר!

ומשיבים: משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה [שיש לו להשליך, להראות סתירה, אחרת עליה], וקושיה זו היא רק כעין הקדמה לה, שכן שנינו בברייתא שלישית: החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ — אין להן טענת בתולים, שאינן עוד בחזקת בתולות. אולם הסומא (עוורת) ואיילונית — יש להן טענת בתולים. סומכוס אומר משום ר' מאיר: סומא — אין לה טענת בתולים. ועל כל פנים יש כאן סתירה בין הברייתות לענין טענת בתולים בחרשת ושוטה.

אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זו], כשיטת רבן גמליאל האומר שמאמינים לאשה הטוענת שלאחר האירוסין נאנסה. ואף חרשת ושוטה, למרות שהן עצמן אינן טוענות זאת — טוענים אנו עבורן. לכן אינו יכול לבוא בטענת בתולים, שמא נאנסו אחרי האירוסין. והא [וזו] שיטת ר' יהושע, שאומר שאין מאמינים לה בטענה זו. על הסבר זה מקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את רבן גמליאל שסומך על דבריה היכא דקא טענה איהי [היכן שטוענת היא] במפורש שנאנסה אחר האירוסין, ואולם היכא דלא קא טענה איהי, מי שמעת ליה [היכן שאין היא טוענת, האם שמעת אותו] שיש לתלות באונס כזה ולטעון בשבילה? ומשיבים: אין [כן], כיון שאמר רבן גמליאל שבטענה כגון זו מהימנא [נאמנת], הרי באשה כגון זו, כשהיא חרשת או שוטה, בכלל דברי הכתוב "פתח פיך לאלם" (משלי לא, ח) הוא, וצריך לטעון עבורה, כיון שאין לה דעת לטעון כך בעצמה.

ג שנינו באותה ברייתא שהבוגרת אין לה טענת בתולים, כלומר, שאנחנו מניחים שבתוליה כלו מאליהם בזמן בגרותה. ומקשים, והאמר [והרי אמר] רב: בוגרת שנבעלה, נותנין לה לילה הראשון, שמניחים שכל דם שיוצא ממנה בלילה הראשון דם בתולים הוא ולא דם נדה. ואם כן מוכח מכאן שאף בוגרת יש לה בתולים!