חובל בחבירו נמי [גם כן], אם כן שמשלם ואינו לוקה, בטלת את דברי הכתוב "ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף" (דברים כה, ג)! וכן לגבי עדים זוממין נמי [גם כן], אם כן בטלת "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב)! אלא יש לומר: בעדים זוממין אפשר לקיומה [לקיימה], את המלקות שיש בלאו זה בבן גרושה ובן חלוצה שאין בו תשלום ממון. שאם העידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה ונמצאו זוממים — מלקים אותם. חובל בחבירו נמי [גם כן] איכא לקיומה [יש מקום לקיימה] כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, וכיון שאינו משלם — לוקה.

ומקשים: אם כן אחותו נמי [גם כן] איכא לקיומה [יש מקום לקיימה] בבא על אחותו הבוגרת שאין בה קנס, ולוקה? ואם כן, לא נתבטל חיוב המלקות שבלאו זה! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן תירוץ אחר מדוע אינו סובר כעולא; האי [הכתוב הזה] "תחת אשר ענה" (דברים כב, כט) אינו מופנה לגזירה שווה, אלא מיבעי ליה [נצרך לו] לכמו זה שאמר אביי. שאמר אביי, אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השוכב עמה... חמישים כסף... תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), והכוונה היא: האי [סכום זה] של חמישים כסף, הוא "תחת אשר ענה" בלבד, מכלל דאיכא [מכאן שיש] גם תשלומי בושת ופגם שהוא משלם יתר על הקנס.

ושואלים: ועולא שהשתמש בכתוב זה לגזירה שווה, מניין לו הלכה זו של אביי? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] דבר זה ממה שאמר רבא באותו ענין. שאמר רבא, אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט), והוא מדייק מיתור הלשון "השוכב עמה", כי תמורת הנאת שכיבה משלם חמשים שקל כסף, והוא הקנס, מכלל דאיכא [מכאן שיש] עוד תשלום בושת ופגם שהוא משלם נוסף לכך.

א ר' אליעזר אומר: הטעם שבגללו עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקי [ממון משלמים וללקות אינם לוקים], הוא משום דלאו [שלא] בני התראה נינהו [הם], וכיון שאין מתרים בהם, אף אין לוקים על הלאו הזה. אמר רבא: תדע שאינם בני התראה, כי למעשה אי אפשר להתרות בהם. שכן ניתרי בהו אימת [מתי נתרה בהם]? אם ניתרי בהו מעיקרא [נתרה בהם מתחילה], זמן מסויים לפני שהם באים להעיד — אמרי [יאמרו]: אישתלין [שכחנו] את ההתראה, ונמצא שלא היתה להתראה משמעות, שהרי ההתראה באה כדי להיות בטוחים שאדם עובר עבירה בזדון ובידיעה. ואם ניתרי בהו [נתרה בהם] בשעת מעשה, בשעת העדות — פרשי [יפרשו] ולא מסהדי [יעידו] כלל, ואפילו אמת, כי שמא יבהלו מחמת התראה זו, ויחליטו שמוטב להם לשתוק. ואם ניתרי בהו [נתרה בהם] לבסוף, לאחר שהעידו — מאי דהוה הוה [מה שהיה היה], ואין התראה לאחר מעשה.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: וניתרי בהו [ונתרה בהם] בתוך כדי דבור מיד בסיום דבריהם. וכיון שההתראה בתוך כדי דיבור לעדותם, יכולים הם עדיין לחזור בהם או לשנות עדותם, ואין זו התראה הבאה לאחר מעשה? מתקיף לה רב אחא בריה [בנו] של רב איקא בדרך אחרת: וניתרי בהו מעיקרא [ונתרה בהם מתחילה] לפני שהתחילו להעיד ונרמז בהו רמוזי [ונרמוז להם רמזים] בשעת עדותם, שייזכרו בהתראה, ולא יוכלו לומר ששכחו אותה?

הדר [חזר] ואמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר מה שאמרתי], כלומר, מה שאמרתי אינו נימוק אמיתי, ואכן אין עדים זוממים צריכים התראה כדי לעונשם, והנימוק לכך הוא: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שעדים זוממין צריכין התראה, אם כן נצטרך לומר כי [כאשר] לא מתרינן בהו [מתרים אנו בהם] לא קטלינן להו [אין יכולים להרוג אותם], אולם: מי איכא מידי [האם יש דבר] כזה, דאינהו בעו קטיל [שהם רצו להרוג את האדם שהעלילו עליו] בלי התראה, שהרי כל עדותם בשקר היתה, ואינהו בעו [והם צריכים] התראה? הא בעינן [הרי צריכים אנו] שיתקיים בהם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) וליכא [ואין כאן].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב סמא בריה [בנו] של רב ירמיה: אלא מעתה, לפי שיקול זה, עדים זוממים שהעלילו על אחד שהוא בן גרושה או בן חלוצה, שלא מן הכתוב מ"כאשר זמם" קא מיתרבי [הם מתרבים], כלומר, שהם אינם נענשים משום שכתוב "כאשר זמם" — שהרי אין עושים להם כאשר זממו לעשות לאחיהם, ואינם לוקים אלא מפני שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר", ואם כן ליבעי [יצטרכו] התראה! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), ללמד: צריך שיהיה משפט השוה לכולכם, כלומר, הואיל ובדרך כלל אין עדים זוממים צריכים התראה, אף במקרה מיוחד זה (שזממו לעשותו בן גרושה או בן חלוצה) אינם צריכים התראה.

ב רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: חובל בחבירו נמי [גם כן] מה שאמרו כי ממונא [ממון] משלם ומילקא לא לקי [וללקות, אינו לוקה], יש לכך ראיה לא מגזירה שווה, אלא מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה..." (שמות כא, כב), ואמר ר' אלעזר: במצות (בקטטה) שבמיתה הכתוב מדבר. שמדובר שם באנשים שניסו להכות זה את זה עד מוות, והראייה שכך הוא — דכתיב [שנאמר]: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא, כג).

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שלא אתרו ביה [התרו בו] מתחילה שלא יהרוג את חבירו, ושאם יהרוג — ייהרג, אם כן אמאי מיקטיל [מדוע ייהרג] גם כאשר גרם למוות? אלא פשיטא דאתרו ביה [פשוט שהתרו בו], והכלל הוא: ומותרה לדבר חמור, הוי [הריהו] נחשב מותרה לדבר הקל. שההתראה שהתרו בהם לא להרוג נפש כוללת בתוכה לא רק רציחה, אלא גם שאר חבלות, ולכן הם נחשבים כמותרים גם לעניין החבלה והנזק שגרמו לאשה, ובכל זאת אמר רחמנא [אמרה התורה] "ולא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא, כב), משמע שמשלמים ממון ואינם לוקים, אף על פי שהיו מותרים גם לענין איסור חבלה.

מתקיף לה [מקשה על כך] על ההוכחה הזו, רב אשי, ראשית לגבי ההנחה הראשונה: ממאי [ממה מניין] יודע אתה שמותרה לדבר חמור הוי [הריהו] מותרה לדבר הקל? דלמא לא הוי [שמא אינו] נחשב למותרה?! ועוד, גם אם תמצא [תרצה] לומר שמותרה לדבר חמור הוי [הריהו] מותרה גם לדבר קל, יש לשאול: ממאי [ממה] יודע אתה שמיתה היא חמורה ממלקות?