אמר רבה: זאת אומרת, אפשר להסיק מהלכה זו כי אשה שכנסה בעלה בחזקת שהיא בתולה (שהרי היו לה עדים שלא נסתרה), ונמצאת בעולה — יש לה על כל פנים כתובה מנה. רב אשי אמר: לא כן, בעלמא [כרגיל] לעולם, אימא [אומר] לך כי לית [שאין] לה כתובה כלל, שכן היה זה מקח טעות, ושאני הכא [ושונה כאן] שאינו יכול להפקיעה מכתובה לגמרי, שהרי כנסה ראשון, והיה צריך בעלה השני להניח שבא עליה בעלה הראשון, אף שהעדים אמרו שלא נסתרה.

ושואלים לגוף ההלכה: וכיון שמעידים עליה שלא נבעלה לראשון, ומצאה השני שהיא בעולה, ניחוש [נחשוש] אם כן שמא תחתיו, לאחר שקידש אותה השני, זינתה, והרי היא אסורה עליו משום סוטה! אמר רב שרביא: כאן מדובר כגון שקידש ובעל לאלתר [מיד], שהקידושין והנישואין היו סמוכים זה לזה, ולא ייתכן שזינתה בעודה ארוסה לו, אלא ודאי שאבדה בתוליה לפני שאירס אותה השני.

ואיכא דמתני לה אמתניתין [ויש ששנו אותה, את הדברים הללו, על משנתנו] שלנו, ששנינו בה: בתולה אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנישואין — כתובתן מנה ואין להן (עליהן) טענת בתולין. ונברר: בתולה מן הנישואין היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? — כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין.

ועל כך אמר רבה: זאת אומרת, כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה — כתובתה מנה. רב אשי אמר: לעולם אימא [אומר] לך כי בעלמא לית [כרגיל אין] לה כתובה כלל אם נמצאה בעולה, ושאני הכא [ושונה כאן] שהרי נכנסה כבר לחופה ועליו להניח שבעולה היא.

ושאלו: וליחוש [ונחשוש] שמא תחתיו זינתה ואסורה עליו! על כך אמר רב שרביא: כגון שקידש ובעל לאלתר [מיד].

ומעירים: מאן דמתני לה [מי ששונה אותה, את דברי רבה] על דברי הברייתא שמפורש בה שהעידו שלא נבעלה, כל שכן שהוא יכול לייחס את הדברים אמתניתין [על משנתנו], ומאן דמתני לה אמתניתין [ומי ששונה אותה על משנתנו], אבל על הברייתא לא שונה הוא אותה. משום דמצי אמר [שיכול הבעל לומר] לה לאשה: אנא [אני] על העדים סמכי [סמכתי] שאמרו שלא נסתרה, ומשום כך הניח שבתולה היתה, והיה זה מקח טעות, ולא היה רב אשי חולק על כך.

א משנה האוכל אצל חמיו בארץ יהודה שלא בעדים, כלומר, אם החתן והכלה מתייחדים לפני הנישואין, כדרך שהיו עושים בארץ יהודה שהיו הארוס והארוסה מצויים יחד לפני הנישואין — אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שמתייחד עמה ויש לחשוש שבא עליה.

ב גמרא מדקתני [ממה ששנה] ופירש דין זה בלשון "האוכל", מכלל הדברים אתה למד דאיכא דוכתא [שיש מקום] בארץ יהודה נמי [גם כן] דלא אכיל [שהחתן אינו אוכל] אצל חמיו, ואינו נפגש ביחידות עם הכלה. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי ביהודה נמי [גם כן] מקומות מקומות יש, שאין מנהג אחיד לכל ארץ יהודה, אלא מנהגים שונים. ומביאים ראיה לדבר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: ביהודה, בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת (זמן מה) קודם כניסתן לחופה, כדי שיהא לבו גס (רגיל) בה ולא יתבייש ממנה בשעת בעילה, ובגליל לא היו עושין כן.

ועוד מנהג ביהודה: בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין, אחד לו ואחד לה, כדי למשמש (לבדוק) את מעשי החתן ואת מעשי הכלה בשעת כניסתן לחופה ולאחריה כדי לוודא שאינם מרמים בצורה זו או אחרת לגבי דם הבתולים, ובגליל לא היו עושין כן, וברור כי מנהג זה של שושבינין אין לו מקום אלא כאשר החתן והכלה לא התייחדו קודם לכן. הרי שיש כאן מנהג יהודה אחר, שלא כמנהג הנראה מתוך דברי המשנה.

ביהודה, בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שחתן וכלה ישנים בה, כדי לבדוק מיד לאחר מעשה את הסדין שנבעלה עליו, שבמקרה ואכן ניכרים בו טיפות דם, לא יעלים אותו הבעל ויטען טענת בתולים, וכן אם אין טיפות דם ניכרים בו, שלא תעלימנו האשה ותטען שבתולה היתה. ובגליל לא היו עושין כן.

וסיכום הדברים: כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. ושואלים על המשפט האחרון אהייא [על איזו, למה הוא מתייחס]? אילימא ארישא [אם תאמר על ראשה של הברייתא], ביחס למנהג שהיו מייחדים את החתן והכלה, אם כן "כל שנהג" כמנהג הזה והתייחד עם הכלה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי אז אינו יכול לטעון טענת בתולים, שמא בא עליה קודם לכן.

אלא נאמר שמדובר אסיפא [על הסוף, על הקטע השני], במנהג שהיו השושבינים ממשמשים אותם, אם כן "כל שלא מושמש", כלומר, שלא נבדק על ידי השושבינים מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ולמה נאמר בלשון "כל שלא נהג"? שהלא אין הדבר תלוי בבעל אלא בבני משפחת הכלה, שהם המביאים את העדים לבדוק אותו.

אמר אביי: לעולם תפרש שהמשפט הזה מתייחס ארישא [על ראשה] ותני [ושנה, תקן]: "כל שנהג". אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "כל שלא נהג" קתני [שנה] במפורש, וקשה להפוך את המשמעות רק בגלל הקושי בהבנת הענין. אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש: כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל — אינו יכול לטעון טענת בתולים. רב אשי אמר: לעולם תשנה את המשפט הזה אסיפא [על הסוף], ותני [ושנה]: "כל שלא מושמש". כלומר, מה שאמר "כל שלא נהג" כוונתו שלא נהגו בו במנהג זה של בדיקה ומשמוש.

ג משנה אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים (אלמנה שהיא בת כהנים) — כתובתה מנה. בית דין של כהנים היו גובין לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז (כפליים מבתולה אחרת) ולא מיחו בידם חכמים.

ד גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: ואלמנת כהנים — כתובתה מאתים. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו: אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתן מנה!

אמר רב אשי: שתי תקנות הוו [היו], כלומר, תקנות אלה עברו שני שלבים שונים, מעיקרא תקינו [מתחילה תיקנו] בית דין של כהנים לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז, ולאלמנה מנה כמו לאלמנת ישראל.