תלתא ריגלי [שלושה רגלים] שבהם נאספו חכמים ללמוד, ולא מצא פתרון לספק זה. אמר לה רב אדא בר אהבה לאותה אשה: זיל לקמיה [לכי לפני] רב יוסף דחריף סכינא [שחריפה סכינו], כלומר, שהוא תקיף כפוסק הלכה.

אזלה קמיה [הלכה, באה, לפניו] לשאול. פשט מהא מתניתא [פתר את הבעיה מברייתא זו]: גוי שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר הגוי: "פירות הללו של ערלה הן" או שאנר "של עזיקה (מקום מעובד) הן" והיה זה בשנת השמיטה, או שאמר "של נטע רבעי הן" — לא אמר כלום ואין סומכים על דבריו לאסור את הפירות, כי לא נתכוון אלא להשביח מקחו, והיה סבור שאם הוא אומר שהפירות הם מאילן צעיר, או שהם משטח מעובד בשנת השמיטה, או משל נטע רבעי, שגם זה מאילן צעיר, משובחים הם יותר. ומכאן למד רב יוסף גם לענייננו שאין סומכים על מה שסיפר הגוי, מפני שלא נתכוון אלא לצורך עצמו בלבד ואין לסמוך על דבריו.

אבא יודן איש ציידן אמר: מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך, ובא גוי ואמר: "חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו", והשיאו את אשתו של אותו אדם על פיו.

ושוב מעשה בקולר של בני אדם (קבוצה של אסירים שהיו קשורים בקולר), שהיו מהלכין ומוגלים לאנטוכיא, ולאחר זמן בא גוי אחד ואמר: "חבל על קולר של בני אדם שמתו, וקברתים", וסמכו על כך והשיאו חכמים את נשותיהם. ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום (למצור) של ביתר, ולאחר זמן בא גוי ואמר: "חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר, שמתו וקברתים", וסמכו על כך והשיאו על פיו את נשותיהם.

א משנה מעידין על אדם שמת גם כשראו אותו לאור הנר, וכן לאור הלבנה. ומשיאין על פי בת קול אם שמעו קול כעין הד הצועק שמת פלוני. ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: "איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת". הלכו ולא מצאו שם אדם, ואף על פי כן סמכו על כך והשיאו את אשתו.

ושוב מעשה בצלמון (עיר בגליל), באחד שאמר: "אני איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש והרי אני מת". והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו על סמך מה שאמר.

ב גמרא אמר רבה בר שמואל: תנא [שנה החכם], בית שמאי אומרים: אין משיאין על פי בת קול, רק על פי עדות של ממש. ובית הלל אומרים: משיאין על פי בת קול. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו רבה בר שמואל בכך], הלא מתניתין [משנתנו] היא ודעת בית הלל היא שנקבעה במשנה! ומשיבים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו] דאי משתכחת סתמא [שאם נמצאת סתם משנה] שנאמר בה שאין משיאין — דעת בית שמאי היא, והיא דחויה מן ההלכה.

ג מסופר במשנה ששמעו בת קול והלכו ולא מצאו שם אדם. ושואלים: ודלמא [ושמא] שד הוה [היה זה]? אמר רב יהודה אמר רב: שראו שיש לו דמות אדם, וידעו שאינו שד. ושואלים: אינהו נמי דמו [הם השדים גם כן דומים] לבני אדם! ומשיבים: דחזו ליה [שראו לו] בבואה (צל).

ושואלים: ואינהו נמי אית להו [וגם הם, השדים, יש להם] בבואה! ומשיבים: דחזו ליה [שראו לו] בבואה של בבואה. ושואלים: ודלמא לדידהו אית להו [ושמא גם להם, לשדים, יש להם] בבואה של בבואה אמר ר' חנינא, אמר לי יונתן שידא (מומחה לשדים): בבואה — אית להו [יש להם, לשדים], בבואה של בבואה — לית להו [אין להם].

ושואלים: ודלמא [ושמא] צרה הואי [היתה זאת] או אשה אחרת ששונאת את אשתו, והיא שהוציאה שמועת שקר וברחה לה? ומשיבים: תנא דבי [שנה החכם שבבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בשעת הסכנה — כותבין ונותנין גט לאשה אף על פי שאין מכירין את הבעל, שאין מרבים בחששות בשעה כזו. ואף כאן, אותו מעשה כשעת הסכנה הוא, שלא מצאו עדים שמת בעלה, שאין צורך לברר ואין חוששים.

ד משנה אמר ר' עקיבא: כשירדתי לנהרדעא שבבבל לעבר את השנה, מצאתי את החכם נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עדות של עד אחד אלא רק יהודה בן בבא. ונומיתי (ואמרתי) לו: אכן כן הדברים. אמר לי: אמור להם לחכמים משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, ואיני יכול לבוא, מעיד אני שמקובלני (מקובל אני) מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד.

וכשבאתי והרציתי (פרטתי) את הדברים לפני רבן גמליאל (נכדו של רבן גמליאל הזקן) שמח לדברי, ואמר: מצאנו איפוא חבר לר' יהודה בן בבא שסבור כמותו, ואפשר לסמוך על שיטה זו.

מתוך הדבר ששוחחו בו, נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והיה רק עד אחד שהעיד עליהם, והשיא רבן גמליאל נשותיהן על פי עד אחד, והוחזקו מאז להיות משיאין אשה גם בעדות של עד מפי עד, ואפילו מפי עבד, או מפי אשה, או מפי שפחה. ר' אליעזר ור' יהושע אומרים: אין משיאין את האשה על פי עד אחד. ואילו ר' עקיבא אומר: לא משיאים את האשה על פי עדות אשה ולא על פי עבד ולא על פי שפחה ולא על פי קרובים.

ה גמרא ושואלים: וכי סבר ר' עקיבא כי על פי אשה לא משיאים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר' עקיבא: אשה נאמנת להביא גיטה ולומר בבית דין שנכתב ונחתם כדין, מקל וחומר; ומה נשים שאמרו חכמים שאין הן נאמנות לומר "מת בעלה", שחשודות לשקר כדי לקלקל זו לזו, אף על פי כן נאמנות להביא את גיטיהן — זו האשה עצמה שנאמנת לומר "מת בעלה" — אינו דין שנאמנת להביא את גיטה.

ומכאן נסיק כי נשים שאמרו חכמים הוא דלא מהימני [שאינן נאמנות], אבל אשה בעלמא [סתם] — מהימנא [נאמנת] ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, כשפסל ר' עקיבא עדות אשה, היה זה קודם שהחזיקו בהיתר להשיא על פי עד אחד, והיו צריכים שני עדים כשרים, כאן, כשהתיר, הרי זה לאחר שהחזיקו.

ו משנה אמרו לו לר' עקיבא: וכי אין סומכים על עדות של אשה? והרי מעשה בבני לוי שהלכו לצוער, עיר התמרים, וחלה אחד מהם, והביאוהו בפונדק שינוח שם. ובחזרתם לפונדק אמרו לפונדקית: "איה חברנו"? נומית (אמרה) להם: "מת, וקברתיו", וסמכו על עדות זו והשיאו את אשתו. וכי לא תהא אם כן כהנת (מיוחסת), המעידה שמת אדם, נאמנת כפונדקית זו?

אמר להו [להם] ר' עקיבא: לכשתהא האשה כפונדקית — תהיה נאמנת גם היא. שהרי הפונדקית הוציאה והראתה להם את מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו, והיו איפוא סימנים ניכרים שהמעשה היה כדבריה, ובעדות כגון זו אפשר לסמוך גם על אשה.