סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

מיבזז בזיז מינה [מתבייש ממנה], ולכן ייתכן שעבר זמן מסויים עד שבא עליה.

א ושואלים לגופה של ההלכה: עד שכופין אותו לחלוץ — ניכפנו לייבם! אמר רב: מדובר שם בשגיטה יוצא מתחת ידה, כלומר, שהיבם כבר נתן לה גט, ומאחר שנתן לה גט שוב אינו יכול לייבמה, אלא שהיא טוענת שלא נבעלה, ואין הגט מועיל להתירה לכל, ולכן היא צריכה גם חליצה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום "לא נבעלתי"בין שהוא אומר "בעלתי", בין שהוא אומר "לא בעלתי", כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר שלשים יום — מבקשין הימנו (ממנו) שיחלוץ לה.

אם היא אומרת לאחר שלושים יום "נבעלתי" והוא אומר "לא בעלתי" — הרי זה יוציא בגט. שחזקה שבא עליה. אם הוא אומר "בעלתי", והיא אומרת "לא נבעלתי"אף על פי שחזר בו ואמר: "לא בעלתי", צריך גט וחליצה. ומתוך ששנה כאן "צריך גט", משמע שבכל הענין מדובר כשלא היה לה גט!

אמר ר' אמי: הכוונה היא שצריכה חליצה עם גיטה, כלומר, צריכה חליצה בנוסף לגט שכבר קיבלה. רב אשי אמר: התם [שם], כשקבע שהמקרה הוא בגט היוצא מתחת ידה, מדובר בגט שנתנו לה לזיקתו, שנתנו לה קודם שכנסה — כדי לבטל את זיקת הייבום, ואילו הכא [כאן] מדובר בגט שנותן לביאתו, שלאחר שבא עליה הריהי כאשתו ומותרת לכול על ידי גט זה.

מסופר: מעשה בהנהו [אותם] יבם ויבמה, שהיו שניהם מודים שלא בא עליה, דאתו לקמיה [שבאו לפני] רבא, אמר להו [להם] רבא לחכמים שלפניו: חלוצו לה (עשו לה חליצה) ושרו לה תיגרא [ופתרו את עניינה]. אמר ליה [לו] רב שרביא לרבא: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שצריכה גט וחליצה! אמר ליה [לו]: אי תניא [אם שנויה]תניא [שנויה], וחוזרני בי מפני הברייתא.

בעא מיניה [שאל אותו] הון, בריה [בנו] של רב נחמן, מדרב נחמן אביו: צרתה מהו? אם כנס היבם את אשת אחיו נפטרה בזה הצרה, ואם לאחר זמן אמרה היבמה שלא בעל אותה, האם יש צורך באיזה מעשה כדי לפטור את הצרה מזיקת הייבום?

אמר ליה [לו]: וכי מפני שאנו כופין או לפעמים מבקשים את הבעל לחלוץ כדי לצאת מידי ספק ולהתיר את האשה, תיאסר הצרה? כי בעצם אנו מניחים שנבעלה, אבל כיון שאומרת שלא נבעלה, נמצא שהיא אוסרת עצמה לאחרים (כי לפי דבריה עדיין זיקת ייבום עליה) — ולכן אומרים שיחלוץ לה, אבל אין סומכים על דבריה עד כדי שנבוא לאסור את הצרה.

ב שנינו במשנה שהנודרת הנאה מן היבם לפני מות בעלה — מחייבים אותו לחלוץ לה. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת נדרים, בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות מבעליהן בעל כורחם, ובכל זאת נוטלות כתובה.

והן: האומרת "טמאה אני לך", כאשר אשת כהן אומרת לבעלה שנאנסה — הוא חייב לגרשה, שכן הוא אסור בה, וכיון שהיא אנוסה — זכאית היא ליטול כתובתה. וכן האומרת "השמים ביני לבינך", כלומר, אין עדים בדבר, אלא השמים יעידו שאין אתה יכול לבוא עלי כראוי, וכיון שאין זו אשמתה — נוטלת כתובתה. וכן אם נדרה נדר "נטולה אני מן היהודים", כלומר, שלא תיהנה בתשמיש מכל אדם בישראל, משום שהדבר קשה לה.

חזרו אחר כך לומר, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, שרוצה להינשא לו, ומקלקלת על בעלה — ומכריחה אותו לגרשה ולשלם לה את כתובתה על סמך טענת שקר. אלא כך אמרו: האומרת "טמאה אני לך" — אין די בטענה בלבד, אלא תביא ראיה לדבריה. שאכן נאנסה. אם אמרה "השמים ביני לבינך" — יעשו דרך בקשה, כלומר, ינסו לפייס ביניהם ולתקן את הדבר.

אם אמרה "נטולה אני מן היהודים" — יפר חלקו, כלומר, יפר את הנדר במידה שהדבר נוגע לו, שהרי זהו נדר בדברים שבינו לבינה, ורשאי הבעל להפר אותו ומשמשתו, ותהא נטולה אסורה בתשמיש) מן כל שאר היהודים.

איבעיא להו [נשאלה להם], ללומדים, שאלה זו: לפי המשנה האחרונה, אם אמרה "נטולה אני מן היהודים" והפר לה הבעל את חלקו, לענין היבם מהו הדין? האם חל נדר זה לגביו או לא? וצדדי השאלה: מי מסקה אדעתה דמיית [האם מעלה היא על דעתה שימות] בעלה ונפלה קמי [ותיפול לפני] היבם, וכדי לצאת ממנו היא נדרה, או שלא העלתה על דעתה שתיפול לפניו ולא נתכוונה לידור ממנו, שהרי בזמן שנדרה היא אסורה עליו.

רב אמר: יבם אינו כבעל, שלא נדרה ממנו כלל ויכול הוא לייבם אותה, ושמואל אמר: יבם הרי הוא כבעל לענין זה, שהנדר חל גם עליו ומחייבים אותו לחלוץ. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של רב מסתברא [מסתבר] לומר, דתנן כן שנינו במשנה]: הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה — כופין אותו שיחלוץ. ואם איתא דמסקה אדעתה [ואם יש מקום לומר שחוששים שהיא מעלה על דעתה] להיפטר ממנו —

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר