תיתיב גביה [תשב אצלו] ממה נפשך (רצונך) בכל אופן שתרצה לדון: אי [אם] קנויה היא קנין גמור — הא [הרי] קנויה היא, גם לו, ואי לאו [ואם לא] קנויה היא, שאין בה קנין כלל — הא [הרי] נכרית (זרה) בעלמא [הרי זרה סתם] היא. שאם נישואיה לאח שמת לא היו נישואים — אין מקום לאסור אותה.

וכי תימא [ואם תאמר] לפי שיקול זה, קטנה אמאי [מדוע] תמתין עד שתגדיל, ותחלוץ? ישאנה ואז תיתיב גביה [תשב אצלו], ונאמר: אי [אם] קנויה היא — הא [הרי] קנויה היא, אי לאו [ואם לא] קנויה היא כלל — נוכריתא בעלמא [זרה סתם] היא! אולם, אם כן, חרשת במה תיפוק [תצא], שהלא אינו יכול לפוטרה בחליצה, וגם לא בביאה, שמא הקטנה קנויה לו ופוסלת עליו את החרשת, ורב הרי רצה למצוא דרך לתקנת שתיהן.

אמר רב ששת: הכי נמי מיסתברא [כך גם כן מסתבר] כדקא מתרץ [כפי שמיישב, מסביר] רב חסדא אליבא [על פי שיטת]

רב, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות שהשיאון קרוביהן בנישואין מדברי סופרים, אחת קטנה ואחת חרשת, אם מת בעלה של קטנה ונפלה לייבום לפני בעל החרשת — חרשת יוצאה בגט משום זיקת אחותה הקטנה, וקטנה תמתין עד שתגדיל, ותחלוץ.

אם מת בעלה של חרשת — קטנה יוצאה בגט, משום זיקת אחותה החרשת, וחרשת אסורה לעולם. שהרי לכונסה אינו יכול, שמא היא נחשבת כאחות גרושתו, ולחלוץ לה אינו יכול, שהרי אינה בת חליצה. ואם עבר ובא על החרשת — נותן לה גט אחר כך, והותרה.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שחרשת קנויה ומשויירת, ואילו קטנה קנויה ואינה קנויה — משום הכי [כך] מובן דכי [שכאשר] בא על החרשת נותן לה גט והותרה, דאמרת [שאומר אתה] במקרה כזה ממה נפשך: אי [אם] קטנה קנויה היא קנין גמור — הא נפקא [הרי יוצאת] החרשת משום אחות אשה, אי לאו [אם הקטנה לא] קנויה כלל, אם כן שפיר [יפה, כהוגן] מיבם.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שחרשת קנויה ואינה קנויה, ואילו קטנה קנויה ומשויירת, אם כן, כי [כאשר] בא על חרשת, אמאי [מדוע] נותן לה גט והותרה? הרי הויא ליה [נהייתה זאת] ביאה פסולה, שהרי אחותה הקטנה קנויה במקצת, ודוחה את החרשת מייבום, ואם בא עליה בכל זאת — הרי זו ביאה פסולה, וביאה פסולה לא פטרה [אינה פוטרת אותה], ועדיין זקוקה היא לחליצה, וזו החרשת אינה חולצת.

ודוחים: מכאן אין ראיה, אפשר לומר כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' נחמיה היא, שאמר: ביאה פסולה, גם היא פוטרת מחליצה.

ומקשים: אי [אם] כדעת ר' נחמיה, אימא סיפא [אמור את סופה] של ברייתא זו: מי שהיה נשוי שתי יתומות, קטנה וחרשת, ומת. בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת. או שבא אחיו על החרשת — נאסרו שתיהן עליו. כיצד תקנתן? חרשת יוצאת בגט, וקטנה תמתין עד שתגדיל, ואז תחלוץ.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שטעם הדבר הוא כי חרשת קנויה ומשויירת, שלא היה קניינה שלם מתחילה, ואילו קטנה ספק קנויה, וספק אינה קנויה, וכדעת רבנן [חכמים] היא בענין ביאה פסולה — משום הכי [כך] תמתין קטנה עד שתגדיל, ותחלוץ, ולא תישאר אצלו ממה נפשך, שאפילו אינה קנויה תיחשב כזרה, ומדוע — דדלמא קדים ובעיל [שמא יקדים ויבעל] את החרשת ברישא [בתחילה], והויא ליה [ונהייתה] ביאה של הקטנה ביאה פסולה, שהואיל וכבר בעל את צרתה, אף שביאה זו אינה מועילה כדי לקנותה קנין גמור, בכל זאת היא פוסלת את קניינה של הצרה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהיא כדעת ר' נחמיה, הא [הרי] אמר ביאה פסולה פטרה!

אלא שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת רבנן [חכמים] היא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רב אשי: מרישא נמי [מתחילתה של הברייתא גם כן] שמע מינה דרבנן [אפשר ללמוד ממנה שדעת חכמים] היא, דקתני [ששנה שם]: אם בא על החרשת — נותן לה גט, והותרה, ולא קתני [שנה] אם בא על הקטנה נותן לה גט והותרה, ובוודאי משום שקנין החרשת (אף שאינו מושלם) דוחה את הקטנה וביאתה נחשבת לביאה פסולה וזקוקה גם לחליצה.

את ההוכחה הזו דוחים: אי [אם] משום הא [זה] — לא איריא [שייך], אין זו ראיה, שכן ניתן לומר כי חרשת דלית [שאין] לה תקנתא דהיתירא [תקנה של היתר], מכיון שאין דרך של היתר לפטור אותה בחליצה — קתני תקנתא דאיסורא [שנה בה תקנה של איסור], שאם בכל זאת בא עליה, אזי יש לה תקנה בגט, ואילו קטנה דאית [שיש] לה תקנתא דהיתירא [תקנה של היתר], שתגדל ותחלוץ — לא תני תקנתא דאיסורא [שנה בה תקנה של איסור], ושמא אילו בא עליה, היה יכול להתירה בגט בלבד.

א משנה מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות, שהשיאון קרוביהן בנישואין שמדברי סופרים, ומת, ובא יבם על הראשונה (אחת מהן) וחזר ובא על השניה, או שבא אחיו, שגם הוא יבם, על השניה —