בין שהיה היבם עומד, בין יושב, בין מוטה (נשען), והחולצת מן הסומא (העיוור) — בכל אלה חליצתה כשרה. אבל אם חלצה במנעל הנפרם (שנקרע) עד שאין חופה את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת (השבור) שאינו מקבל את רוב הרגל, ובסמיכת הידים שעושה קיטע לעצמו גם בידיו מעין נעלי עור, כדי לגרור את עצמו בעזרתן, ובאנפיליא של בגד, וחולצת מן הקטן — בכל אלה חליצתה פסולה.

ומעירים: דעה זו, שקב הקיטע נחשב כנעל, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, שהוא כנעל של אדם אחר, שאינו מקפיד על טיב החומר שממנו עשויה הנעל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אוסר, כיון שסבור שאין הקב נחשב כנעל.

אך בהמשך נאמר שבאנפיליא של בגד החליצה פסולה, אם כן אתאן לרבנן [באנו לשיטת חכמים], כר' יוסי, החולקים על ר' מאיר, שסבורים שאין נעל אלא מעור!

אמר אביי ליישב את הסתירה: מדסיפא רבנן, רישא נמי רבנן [מכיון שסופה של המשנה כדברי חכמים, תחילתה גם כן כדברי חכמים], ורישא [ותחילתה] שהתיר בקב הקיטע, הרי זה במחופה עור שיש בו כעין נעל.

אמר ליה [לו] רבא: אם כן, לדעתך יש להסיק: אבל אם אין הקב מחופה עור מאי [מה] יהיה הדין — פסול, אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף] באנפיליא של בגד שהוא נושא רחוק יותר, ליפלוג בדידה [שיחלק בהלכה זו עצמה] ויאמר: במה דברים אמורים — במחופה עור, אבל אין מחופה עור — פסול!

אלא אמר רבא שיש ליישב את הסתירה באופן אחר: מדרישא [מכיון שתחילתה] כדברי ר' מאיר, סיפא נמי [סופה גם כן] כדברי ר' מאיר, ולדעתו אין צורך שהנעל תהיה מעור דווקא, וההבדל בין קב לאנפיליא הוא זה: האי [זה], הקב — מגין (מגן) על הרגל, והאי [וזה] — לא מגין על הרגל, שהרי אין לו סוליה קשה. ואין נעל אלא זו המגינה על הרגל.

א כיון שהבאנו ברייתא זו מביאים מה שאמר אמימר: האי מאן דחליץ [מי שחולץ] ליבמה, צריך למדחסיה לכרעיה [ללחוץ את רגלו] בקרקע, וכך תחלוץ לו היבמה.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בין עומד בין יושב בין מוטה ומוטה אינו יכול בקלות ללחוץ רגלו! ומשיבים לו: אימא [אמור] והוסף על הברייתא: ולעולם אין החליצה מתקיימת בכל המצבים הללו אלא דדחיס לכרעיה [כשלוחץ את רגלו] בארץ.

ואמר אמימר עוד בענין זה: האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה, לא חליץ [מי שהולך על אחורי רגליו, שרגלו הפוכה, אינו חולץ]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סמוכות הרגלים, כלומר, מי שאינו יכול להלך על כפות רגליו ושם סמוכות על ברכיו והולך עליהן, ושוקיו נגררים מאחור, אפשר לחלוץ בהן, לאו דחליץ בה איהו [האם אין הכוונה שחולץ בהן הוא, הקיטע הזה] בסמוכות הללו? משמע שאף רגל עקומה כזו נחשבת כרגל! ומשיבים: לא, הכוונה היא דיהיב ליה [שהוא נותן אותה, את הסמוכות הללו] לאחר שרגלו כתיקונה וחליץ [וחולץ], שאותו אדם רשאי לחלוץ בסמוכות אלה, כי גם אלה נחשבות לנעל, אבל הוא עצמו שרגלו עקומה אינו יכול לחלוץ.

אמר רב אשי: למאי דקאמר [לפי מה שאמר] אמימר — לאו [אין] בר אובא חליץ [חולץ] ולאו [ואין] בר קיפוף חליץ [חולץ] ששני אלה היו ספדנים מפורסמים בדורו של רב אשי, ורגליהם נתעקמו עד שלא יכלו להלך על כפות רגליהם.

ב שנינו במשנה שמי שנחתכו רגליו מן הארכובה (הברך) ולמטה, וחלצו לו — חליצתו כשירה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו לענין עליה לרגל, נאמר: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג, יד) — ומכאן דורשים שצריך לעלות לירושלים ברגל ממש — פרט לבעלי קבין, משמע שרגל־תותבת ("קב") אינה קרויה רגל!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בענין חליצה, דכתיב [שנאמר]: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), ולכן אנחנו מפרשים שלא רק ברגלו — בכף רגלו ממש — אלא גם בחלק שמעל לו, כלומר, בשוק. ושואלים: אי הכי [אם כך] שיכול לחלוץ גם מעל רגלו, אם נחתכו רגליו למעלה מן הארכובה נמי [גם כן] יחלוץ! ומשיבים, יש לדייק: מעל רגלו, כלומר, מעל כף הרגל, ולא מעל למעל, מן הארכובה ולמעלה, בירך, שזה למעלה מן השוק.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] כי האי איסתוירא עד ארעא נחית [זו, עצם העקב, יורדת עד הארץ] ומתחברת לכף הרגל, דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק [שאם עולה על דעתך לומר שהיא פסוקה וחלוקה], ויש עצם אחרת שם, אם כן הוה ליה איהו [הרי נמצא שעצם הקרסול היא] "מעל" ושוקא [והשוק] הוא מעל למעל! אמר רב אשי: אפילו תימא [תאמר] מיפסק פסיק [שהוא מופסק מן השוק], בכל זאת, כל דבהדי כרעא [שביחד עם כף הרגל], ככרעא דמי [כרגל הוא נחשב], ומה שנקרא "מעל רגלו" זה השוק, ולא הקרסול.

ג שנינו במשנה שמי שנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה — החליצה פסולה. משמע שרגל נחשבת רק עד השוק בלבד, ואין הירך קרויה רגל. מתיב [מקשה על כך] רב כהנא, נאמר: "ובשליתה היוצאת מבין רגליה" (דברים כח, נז), משמע שבין הרגלים הוא עד הירכיים, מקום יציאת הוולד! אמר אביי: הכוונה היא מבין רגליה ממש, כי בשעה שאשה כורעת לילד — נועצת עקביה בירכותיה, ויולדת ונמצא הוולד נראה יוצא מבין הרגלים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר במפיבושת בן שאול: "ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו" (שמואל ב', יט, כה), שלא תיקן ולא טיפל בשיער שפמו ובשיער ערוותו, משמע שגם ירך קרויה רגל! ומשיבים: דבר זה הוא לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה] שלא רצו להשתמש במפורש במילים לא יפות. ועוד מקשים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר: "ויבא שאול להסך את רגליו" (שמואל א' כד, ג), כלומר, לעשות צרכיו, משמע שגם ירכיים קרויות רגלים! ומשיבים: גם זו לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר במלך מואב "אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה" (שופטים ג, כד)! ומשיבים: גם כאן לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה] היא. ועוד מקשים ממה שנאמר בשירת דבורה אודות יעל: "בין רגליה כרע נפל" (שם ה, כז), שפירשוהו במשמעות של בעילה, ואם כן משמע שירכיים קרויות רגלים! ומשיבים: גם שם לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה] היא.

כיון שהוזכרה יעל, מביאים את המדרש בענין זה. אמר ר' יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע (סיסרא) באותו היום את יעל, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" (שם) שכל לשון "כריעה", "נפילה" או "שכיבה" היא רמז לבעילה. שרצתה להחלישו על ידי כך כדי שתוכל להורגו. ושואלים: ואיך עשתה יעל דבר זה? והא קא מתהניא [והרי היא היתה נהנית] מעבירה! אמר ר' יוחנן משום (משמו של) ר' שמעון בן יוחי: כל טובתן של רשעים, שעושים דבר הגורם לכאורה הנאה —