סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

והכתיב [והרי נאמר] שם בפרשת היולדת: "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד) — לרבות התרומה שהיא נלמדת מן הריבוי "כל קודש". אלא קרא, מילי מילי קא חשיב [הכתוב, דברים דברים מונה], כל אחד לעצמו ולא כולם מדברים בענין תרומה.

ושואלים: ותלתא קראי [ושלושה כתובים] בתרומה למה לי? ומשיבים: צריכי [נצרכו] כולם. דאי [שאם] מ"עד אשר יטהר" (שם כב, ד) בלבד, לא הוה ידענא במאי [היינו יודעים במה] צריכה להיות הטהרה, אם בטבילה בלבד או באופן אחר, ולכן כתב רחמנא [אמרה התורה] "ובא השמש וטהר" (שם ז), לומר שצריך גם הערב שמש.

ואי כתב רחמנא [ואילו אמרה התורה] רק "ובא השמש", הייתי אומר: הני מילי דלאו בר [דברים אלה אמורים במקרה שאינו בן] כפרה, אבל דבר [מי שהוא בן] כפרה אימא [אמור] שאינו נטהר עד דמייתי [שיביא] כפרה כתב רחמנא [כתבה התורה]: "עד מלאת ימי טהרה

"(שם יב, ד), שעם מלאת הימים טהורה לתרומה, ואינה צריכה קרבן כפרה. ואי כתב רחמנא [ואילו אמרה התורה] רק "עד מלאת" הוה אמינא [הייתי אומר] שנטהרת מיד כאשר עברו ימי הטומאה אפילו בלא טבילהכתב רחמנא [כתבה התורה]: "עד אשר יטהר".

ושואלים: ולהך תנא דפליג עליה דתנא דבי [ולתנא זה החולק עליו, על התנא של בית מדרשו] של ר' ישמעאל, שאמר כי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר, שצריכים להביא קרבן כשנטהרים, ואם כן האי [וזה] הכתוב "עד אשר יטהר" יש איפוא לפרשו: עד דמייתי [שיביא] כפרה, ואם כן תרי קראי [שני כתובים] בקדשים שצריכים טהרה אף בקרבן למה לי?

ומשיבים: צריכי [צריכים הם], דאי כתב רחמנא [שאם היתה אומרת התורה] רק ביולדת — הייתי אומר משום שמרובה טומאתה שנמשכת ימים רבים, אבל בזב אימא [אמור] שלא, ואי כתב רחמנא [ואם היתה אומרת התורה] בזב, הייתי אומר שזב חמור, מפני שלא הותר מכללו, שהרי טומאתו היא לכל ענין ואין לה צד היתר, אבל יולדת שמותרת וטהורה לבעלה בתוך הזמן הזה בימי טהרה, אימא [אמור שלא, על כן צריכא [צריך] את שניהם.

ושואלים: אם כן, הכתוב האמור בדבר הנטמא בשרץ "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (שם יא, לב) למה לי? אמר ר' זירא: לנגיעה, שעד שלא היה הערב שמש לא רק שאסור באכילת תרומה, אלא גם מטמא אותה בנגיעה.

דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר: "וטמא" — יכול יהיה טמא עד הערב לכל, תלמוד לומר: "וטהר", משמע שכבר נטהר מקודם להערב שמש לאחר שטבל. אי [אם] "וטהר" — יכול לכל, תלמוד לומר: "וטמא". הא [הרי] כיצד ניישב את הסתירה? כאן — למעשר, שנטהר בטבילה בלבד, כאן — לתרומה, צריך הערב שמש.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שיש להחמיר יותר במעשר! ומשיבים: מסתברא כי היכי דחמירא [מסתבר כמו שחמורה] אכילה של תרומה מאכילה של מעשר — הכי נמי [כך גם כן] חמירא [חמורה] הנגיעה בתרומה מנגיעה במעשר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] נגיעה בתרומה מהכא נפקא [מכאן היא יוצאת, נלמדת], שנאמר: "בכל קדש לא תגע" (שם יב, ד) — הרי זו אזהרה לאוכל בטומאה. או אינו אלא לנוגע, כפשוטו?

תלמוד לומר: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" (שם), מקיש (משווה הכתוב) קדש למקדש, מה מקדש מדובר במקרה שעושה דבר שיש בו נטילת נשמה, כלומר, שענוש כרת על עבירה זו, אף קדש — דבר שיש בו נטילת נשמה, כגון אכילת קודש בטומאה, ובנגיעה בטומאה נטילת נשמה ליכא [אין],

והאי דאפקיה [וזה שהוציאו], שביטא הכתוב את הדבר בלשון נגיעה — הכי קאמר [כך אמר]: נגיעה דינה כאכילה, שגם היא אסורה לטמא עד הערב שמש, אבל עיקרו של הכתוב הוא באכילה בטומאה.

א שנינו במשנה שכהן שהוא פצוע דכא וכרות שפכה, שלא בא על אשתו, הרי היא אוכלת מכוחו בתרומה, ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כי המשתמרת לביאה פסולה, כלומר, מקודשת לאדם שביאתו פוסלת אותה, דאורייתא [מן התורה] אכלה [אוכלת] בתרומה? אמר ר' אלעזר: במחלוקת שנויה הלכה זו ושיטת ר' אלעזר ור' שמעון היא (לעיל יבמות נו, ב), שאמרו כעין זה באלמנה המאורסת לכהן גדול, שכל עוד לא בא עליה אוכלת בתרומה בגללו.

ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר שם, הפוסל באלמנה, ובכל זאת שאני הכא [שונה כאן], שכבר אכלה בתרומה, לפני שנעשה פצוע דכא. וכיון שלא נעשה בה מעשה לפוסלה הריהי בחזקתה לאכילת תרומה.

ואילו ר' אלעזר סבור כי הנימוק שכבר אכלה — לא אמרינן [אין אנו אומרים], דאי לא תימא הכי [שאם אין אתה אומר כן] שאין ממש בנימוק זה, בת ישראל שנשאת לכהן, ומת בעלה בלי להשאיר צאצאים תאכל בתרומה מכוחו מפני שכבר אכלה בחייו, והרי מפורש בכתוב שאינו כן. משמע, שהעובדה שכבר אכלה אינה מתירה אותה.

ור' יוחנן סבור שאין הדברים שווים: התם [שם] כשמת הבעל — פקע קנייניה [קניינו] של הבעל בה כשמת ולכך אינה יכולה לאכול עוד מכוחו, ואולם הכא [כאן] כשנעשה פצוע דכא — לא פקע קנייניה [קניינו] ואף שבעילתו אסורה, נישואיו לא בטלו.

ב שנינו במשנה איזהו פצוע דכא. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו פצוע דכא — כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן. ולא רק נפצעו, אלא אפילו ניקבו, ואפילו נמוקו (נרקבו מחמת מכה), ואפילו חסרו משהו מחמת סיבה אחרת. אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה: כל שאין לו אלא ביצה אחת — אינו אלא סריס חמה, וכשר.

ותוהים על הלשון: סריס חמה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! הרי זה איננו סריס חמה, שהרי לא נולד כך אלא לאחר זמן נפגע! אלא כך יש לומר: הרי הוא כסריס חמה, וכשר.

ושואלים: וכי זה שניקב בביצים לא מוליד, ולכן נחשב כפצוע דכא? והא ההוא גברא דסליק לדיקלא [והרי מעשה באדם אחד שעלה לדקל]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר