סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

וקסבר [וסבור] אביי שבאשה נשואה ידו של הבעל כידה ממש. כלומר, זכותו של הבעל בנכסים שיורשת שווה לזכותה בהם. לכן משמת וזקוקה ליבם, ידו של היבם בהם אינו כידה ולכן לבית הלל הנכסים בחזקתה, ולדעת בית שמאי, בנשואה, ידו של הבעל עדיפה מידה, ומשמת, יד היבם כידה ויחלוקו.

אמר ליה [לו] רבא: אי דנפלי [אם שנפלו] לה הנכסים בירושה כשהיא תחתיו של הבעל הראשון — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שידו עדיפא מידה, שכיון שנפלו לה כשהיתה נשואה, יש לבעל בהם זכות יתירה, ואם מתה הרי הם שלו, בין לעצמו ובין ליורשיו. ואפילו בית הלל מודים שיש ליורשי הבעל בנכסים.

אלא, אידי ואידי [זה וזה, שני החלקים במשנה, מדברים] באופן שנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם, וההבדל הוא: רישא [בראש המשנה] מדובר שלא עבד [עשה] בה היבם מאמר, ואילו סיפא [בסופה] מדובר באופן דעבד [שעשה] בה היבם מאמר, שכיון שעשה בה מאמר, יש לו לשיטת בית שמאי (לעיל יבמות כט, א) קנין בה וזכה בנכסיה, ולשיטת בית הלל אין לו קנין.

ומסבירים: וקסבר [וסבור] רבא שמאמר לדעת בית שמאי עושה אותה ודאי ארוסה וספק נשואה. וכוונת הדברים: ודאי ארוסה לענין לדחות בצרה, כלומר, שאם עשה בה מאמר, שוב אין צרתה מתייבמת, שבעלת המאמר נחשבת כאשתו גמורה לענין זה, וספק נשואה לענין ירושתה, שיורשיה ויורשיו צריכים לחלוק בנכסים.

ומעירים: איתמר משמיה [נאמר משמו] של ר' אלעזר פירוש למשנה כוותיה [כשיטתו] של רבא, ואיתמר משמיה [ונאמר משמו] של ר' יוסי בר' חנינא כוותיה [כשיטתו] של אביי.

ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך], כרבא? והא [והרי] אמר ר' אלעזר: מאמר לבית שמאי אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד, משמע: ולא יותר מזה, והרי שיטת רבא היא שהמאמר עושה ספק נישואין!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות, שר' אלעזר הוא שאמר כדעת אביי, ור' יוסי בר' חנינא כדעת רבא. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [תהפוך] ואפשר להבין את הדברים גם כפי שנמסרו, ויש לחלק — אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אלעזר: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי לו אני] שזה תוקפו של מאמר, כוונתי היתה שלא סגי [די] לה בגט, אלא דבעי נמי [שצריכה גם כן] חליצה, אבל לחלוק בנכסים דלא קני [שאינו קונה] הבעל בהם — מי אמרי [האם אמרתי]? כלומר, דבריו לא התייחסו לענין נכסים כלל, ואין כאן איפוא סתירה.

אמר רב פפא: דיוקא דמתניתין, כוותיה [הדיוק של משנתנו הוא כשיטתו] של אביי, ואף על גב דקשיא [ואף על פי שקשה] מענין זה שנאמר במשנה "מתה",

ומה הדיוק — דקתני [ששנה] שם במשנתנו: נכסים הנכנסים ויוצאים עמה, מאי [מה פירוש] "נכנסין" ומאי [ומה] "יוצאין"? לאו [האם לא] "נכנסין" פירושו: אלה שנכנסים לרשות הבעל, ו"יוצאים" — פירושו מרשות הבעל לרשות האב, ומדוייק הדבר לשיטת אביי שנפלו לה כשהיתה נשואה,

ואף על גב דקשיא [ואף על פי שקשה] ממה שכתוב במשנה "מתה", וכמו שאמר רבה אדמפלגי [עד שהם חלוקים] בגופה של הקרקע ולאחר מיתה של האשה, לפלגו [שיחלקו] בחייה ולענין פירות, שהרי ידו כידה, בכל זאת לשון המשנה מדוייקת כשיטת אביי.

ותו לא מידי [ועוד אין דבר], כלומר, אין עוד להאריך ולדייק בענין זה בדרך אחרת.

א שנינו במשנה: כנסה — הרי היא כאשתו לכל דבר. שואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו, הלכה] נאמר הדבר? אמר ר' יוסי בר חנינא: לומר, שאחר שמייבמה, מגרשה בגט ומחזירה, אם ירצה.

ותוהים: מגרשה בגט, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא ומדוע לא? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וכתיב [ונאמר]: "ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה) — אמר רחמנא [אמרה התורה]: ועדיין יבומי הראשון עליה כלומר, כל ימי נישואיה ליבם היא עדיין קרויה יבמה, ולכן בחליצה — אין [כן] נפטרת מן היבם, ובגט — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהיא כאשתו לכל דבר.

עוד אמר ר' יוסי בר' חנינא שמחזירה. ושואלים: פשיטא [פשוט] מדוע לא יחזירנה? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי את המצוה דרמיא רחמנא עליה [שהטילה התורה עליו] — הלא עבדה [עשה אותה], ואם כן השתא תיקום עליה [עכשיו, לאחר שגירשה, תעמוד עליו] באיסור אשת אח שלא במקום מצות ייבום ולא יוכל להחזירה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ושואלים: ובאמת, ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שינהג בה דין יבמה גם לאחר שכנסה ולא יוכל להחזירה אחר שגירשה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ולקחה לו לאשה" (שם), לומר: כיון שלקחה — הרי היא כאשתו לכל דבר, ונוהג בה כבכל אשה, ואינה נחשבת עוד כאשת אחיו.

ב עוד שנינו במשנה: ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] — אשה הקנו לו מן השמים. שכיון שלא הוא בחר בה ולא היא בו, הרי אנחנו אומרים שמן השמים נתנו לו את האשה ואת כתובתה משל אחיו ואין נכסיו משתעבדים לכתובתה.

ומעירים: ואי לית [ואם אין] לה כתובה מן הראשון, משום שלראשון לא היו נכסים וממילא אין לכתובתה ערך — תקינו [תיקנו] לה חכמים שתהיה לה כתובה מבעלה השני ומהטעם שבכלל תיקנו כתובה: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאם יידע שיצטרך לשלם עבור כתובה, יהרהר בכך ולא ימהר לגרשה.

ג משנה מצוה בגדול שבאחים לייבם את האלמנה. לא רצה הגדול לייבם — מהלכין ופונים על כל האחין שייבמו. לא רצו — חוזרין אצל הגדול, ואומרים לו: עליך מצוה: או חלוץ או ייבם.

אם תלה האח הגדול באחיו הקטן עד שיגדיל, כלומר, שאומר להמתין עד שאחיו הקטן יגדל, ואולי הוא ייבם אותה, או שהיה אחד האחים תולה באח גדול עד שיבא ממדינת הים, או שהיה אחד האחים חרש או שוטה והאחר דורש להמתין עד שיתרפא ואולי ירצה לייבמה — אין שומעין לו אלא אומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או ייבם.

ד גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: ביאת קטן, כלומר שיש אח צעיר יותר המוכן לייבם, וחליצת גדול, שהמבוגר יותר אינו מוכן לייבמה, אלא לחלוץ לה — פליגי [נחלקו] בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בשאלה מה עדיף, חד [אחד מהם] אמר: ביאת קטן עדיפא [עדיפה] על חליצה של גדול, וחד [ואחד מהם] אמר: חליצת גדול עדיפא.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שביאת קטן עדיפאדהא [שהרי] מצוה בייבום תחילה. ומאן דאמר [ומי שאומר] שחליצת גדול עדיפא, טעמו: במקום שנמצא גדול — ביאת קטן לאו [לא] כלום היא. ומנסים להביא ראיות לדברים.

תנן [שנינו במשנתנו]: לא רצה הגדול לייבם — מחזירין על כל האחין. מאי לאו [האם לא] הכוונה שלא רצה לייבם אלא לחלוץ, וקתני [ושנה]: מהלכין אצל האחין, שמע מינה [למד מכאן] שביאת קטן עדיפא על חליצת הגדול!

ומשיבים: לא, הכוונה היא לא רצה לחלוץ ולא לייבם, שלא רצה לעסוק כלל בדבר. ושואלים: אם כן, דכוותה [כיוצא בזה] גבי האחין "לא רצו" — יהיה כוונתו גם כן שלא רצו לא לחלוץ ולא לייבם, אם כן אמאי [מדוע] חוזרים אצל הגדול למיכפייה [לכפותו]? שהרי אינו רוצה גם לחלוץ, לכפייה לדידהו [שנכפה אותם] שיחלצו, ומדוע טורחים וחוזרים אליו לכפות אותו? ומשיבים: כיון שלכתחילה מצוה זו עליה דידיה רמיא [עליו מוטלת] — לדידיה כייפינן [אותו אנו כופים].

ומנסים להביא ראיה אחרת, תנן [שנינו במשנתנו]: תלה בקטן עד שיגדיל — אין שומעין לו. ואי [ואם] ביאת קטן (האח הצעיר) עדיפא, אמאי [מדוע] אין שומעין לו? נינטר דלמא גדיל ומייבם [נמתין שמא יגדל וייבם]!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הרי שנינו שם גם שאם תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים — אין שומעין לו, ולפי זה אמאי [מדוע]? נינטר דלמא אתי וחליץ [נמתין שמא יבוא האח הגדול ויחלוץ] או ייבם, ומדוע מכריחים את האח הנשאר שיעשה בה מעשה? אלא יש לומר כל שהויי [השהיית] מצוה לא משהינן [איננו משהים], אלא כיון שמוטלת המצוה עליו, יש לעשותה ולא לדחותה לאחר זמן, ואם כן זהו הטעם שאין ממתינים לקטן עד שיגדל ואין להוכיח מכאן לענין עדיפות חליצה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר