במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חלוקים]? — בבעיה של איסור כולל חלוקים הם, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי. ר' חייא סבר כי לדעת ר' יוסי באיסור כולל מיחייב תרתי [חייב שתים], בר קפרא סבר: לא מיחייב [אינו חייב] לדעת ר' יוסי אלא חדא [אחת], ולא חייב ר' יוסי שניים אלא במקום שיש איסור מוסיף.

ושואלים: ומאי [ומה] איסור כולל איכא הכא [יש כאן] בנושאים אלה? בשלמא [נניח] במקרה של זר ששימש בשבת, אפשר לומר כך: מעיקרא שרי [מתחילה הלא הוא מותר] בשאר מלאכה בימות החול ואסור בעבודה שבמקדש, אתיא [באה] לה שבת, מגו דקא מיתסר [מתוך שהוא נאסר] במלאכה מכל מקום בגלל שבת — מיתסר נמי [נאסר גם כן] בעבודה שבמקדש בגלל שבת, שאפשר לומר שעל העבודה הזו נוסף איסור שבת, והוא איסור הכולל גם מלאכה שמחוץ למקדש.

וכן בענין בעל מום ששימש בטומאה, שהרי מעיקרא [מתחילה], לפני שנטמא, היה שרי [מותר] באכילה מן הקדשים (שכהן בעל מום מותר באכילת קדשים. ויקרא כא, כג) ואסור בעבודה, ככל כהן בעל מום. איטמי ליה [כאשר נטמא לו], מגו דקא מיתסר [מתוך שהוא נאסר] באכילה — מיתסר נמי [נאסר גם כן] בעבודה משום טומאה, וזה הוא האיסור הכולל שבדבר. אלא מליקה — בבת אחת היא דמשכחת לה [הוא שאתה מוצא אותה], שאיסור הזרות ואיסור הנבילה חלים בבת אחת על העוף, שכל עוד לא נמלקה לא היתה אסורה אלא משום מעילה, ולא חל עליה איסור זרות אלא משעת מליקה, שמשעה זו ואילך היא מסורה לכהנים, אבל באיסור כולל לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] שהרי לא היה כאן איסור ראשון שחל תחילה, אלא שני האיסורים באו בבת אחת.

אלא יש לחזור מן ההסבר שאמרנו, ולומר כי קמפלגי [חולקים הם] הרי זה באיסור בבת אחת, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי. ר' חייא סבר כי לדעת ר' יוסי באיסור בבת אחת מיחייב תרתי [חייב שתים], ובר קפרא סבר: לא מיחייב [אינו חייב] לשיטת ר' יוסי אלא חדא [אחת].

אולם גם לשיטה זו יש לשאול: והכא, מאי [וכאן, מה] איסור בבת אחת איכא הכא [יש כאן]? שהרי בשני המקרים הקודמים חלים האיסורים בזה אחר זה, ולא בבת אחת! ומשיבים, יש להסביר כך: לענין זר ששימש בשבת — כגון דאייתי [שהביא] אדם זה שתי שערות של סימן בגרות בשבת, וקודם לכן, מכיון שהיה קטן — לא היה חייב כלל, ולכן דהויא להו [שהרי הם] איסורי זרות ושבת חלים עליו שניהם בהדי הדדי [ביחד].

בעל מום נמי [גם כן], כגון דאייתי [שהביא] בו ביום שתי שערות ואיטמי ליה [ונטמא לו], כלומר, שתחילה נטמא ובתוך טומאתו ומומו הביא שתי שערות, דהויא ליה [שהיתה לו] בשעת הבאת השערות חלות של איסור בעל מום ואיסור טומאה בהדי הדדי [ביחד]. אי נמי [או גם כן] שחתך אצבעו בסכין טמאה, שהחיתוך והסרת האצבע עשו אותו גם בעל מום וגם טמא בבת אחת.

לאחר שביררנו את שורש המחלוקת דנים בדבר מצד אחר, בשלמא [נניח] לשיטת ר' חייא יכול הוא להסביר את חילוקי הדעות בינו לבין בר קפרא בדרך זו: כי אתנייה לדידיה [כאשר לימד רבי אותו] היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוסי, שר' יוסי סבור שיש מקרים שאיסור חל על איסור. וכי אתנייה [וכאשר לימד רבי] לבר קפרא היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון שאין איסור חל כלל על איסור. ולכן יכול היה ר' חייא להבין מדוע עומד בר קפרא על דעתו, שהרי הוא מספר דבר שאירע באמת, אלא שר' חייא סבר שבר קפרא לא הבין שרבי לא אמר את דבריו לשיטת ר' יוסי. אלא לדעת בר קפרא, וכי ר' חייא שקורי קא משקר [משקר הוא]? שנשבע ששמע מפי רבי דברים שלא היו?

אלא יש להסביר באופן אחר: קמיפלגי [חולקים] ר' חייא ובר קפרא באיסור בת אחת, שחלו שני איסורים בבת אחת, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון, שיש מקום לומר שכאשר באו שני האיסורים יחד מודה ר' שמעון שהם חלים. אולם אף להסבר זה יש מקום לשאול: בשלמא [נניח] לר' חייא, מובן כי קא מישתבע לאפוקי [נשבע כדי להוציא] את ר' שמעון מחזקיה [מחזקתו], שהרי אנו יודעים שר' שמעון סבור שאין איסור חל על איסור, ולכן נשבע ר' חייא להדגיש שאף על פי כן, כשחלים האיסורים בבת אחת — מודה אף ר' שמעון שאיסור חל על איסור. אלא לבר קפרא למה ליה לאשתבועי [לו להישבע]? די היה לו לעמוד בדבריו, שהרי זו היא דעת ר' שמעון! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

ויש לשאול גם מצד אחר: לפי הסבר זה, בשלמא [נניח] לדעת בר קפרא, כי אתנייה רבי לדידיה [כאשר לימד רבי אותו], היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון האומר שאין איסור חל על איסור. וכי אתנייה [וכאשר לימדו] לר' חייא היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוסי, ולכן ר' חייא באמת נשבע, אלא שהחליף את השיטות. אלא לדעת ר' חייא שאף לר' שמעון חייב שתיים באיסור בבת אחת, וכי בר קפרא שקורי קא משקר [משקר הוא]? שאין דבריו לא כר' שמעון ולא כר' יוסי!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' חייא: בר קפרא ודאי לא שיקר, אלא טעה, וכך היה הדבר: כי אתנייה רבי לדידיה [כאשר שנה רבי לו], לבר קפרא, לא על הכל שנה לו כן, אלא תרתי [שניהם] לפטור אתנייה [לימד אותו], בשני המקרים שיש בהם איסור כולל — בזר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, ואמר לו כי במקרים אלה ר' שמעון מחייב רק אחת, שהרי לפי מה שהסברנו כעת, ר' שמעון סבור שאיסור חל על איסור רק באיסור בבת אחת, ולא באיסור כולל,